אם נשאל ילד הודי רעב בן 10 אם חסרים לו חוגי העשרה, הילד יענה בעיניים עגולות ותמהות: "מה שחסר לי זה עוד פרוסת לחם בכל יום".
מרוב שדבר זה חסר לו זמן רב והוא רחוק ממנו, הוא לא מרגיש חוסר בכלל. הוא לא מתאבל או מצטער על כך שאין לו לימודי בית ספר וכל שכן, לימודי העשרה. הוא עסוק בכאן ועכשיו.
הרמב"ם בהלכות אבלות מזהיר שמי שלא מתאבל, הוא אכזרי, אך מן העבר השני, המתאבל יותר מדי הוא טיפש. אבלות עמוקה מדי וארוכה מדי, מובילה את האדם לניוון, לשקיעה בתוך העצב ואף לעיתים לדיכאון. לכן "המתאבל- אל יתאבל יותר מדי" (רמב"ם הלכות אבל יג, יא). ובאמת, "ניחום אבלים" נועד לנחם את האבלים מצערם, לעזור להם להתאושש ולהתעודד מהמצב הזה.
אך באבלות על ירושלים, ההלכה מורה הוא בדיוק הפוך! כל המרבה הרי זה משובח (משנב סימן א סקי"ב). למה לא חוששים שהאבלות הזו תגרום לדיכאון ולטביעה באבלות?
מפני שיש הבדל גדול בין אבל פרטי לאבלות לאומית. האבלות הפרטית היא נתינת מקום לדבר שהיה וכבר לא נמצא והיא פרידה מהאהוב שעובר למקום שכולו טוב. אין דרך להחזיר את האהוב לחיים. עד תחיית המתים במהרה, הוא יישאר בעולם הנשמות.
לעומת זאת, האבלות הלאומית נועדה להניע לפעולה ולכן היא מקבלת אזכור בכל אירוע שהוא – בתפילה, בברכת המזון, בחתונה, בברית מילה ועוד ועוד. כל הזמן אנחנו מזכירים לעצמנו שיש עדיין משהו שלא שלם, למרות החסד הגדול שיש לנו שנקרא מדינה וכל הקשור בו.
כשלמישהו חסר משהו במשך זמן ארוך, עלול להיווצר מצב שהדבר הזה בכלל לא חסר לו בעתיד. לכן אנחנו מבקשים תזכורת בכל עת ובכל שעה, שלא נתרגל למצב בו אין שיח בין הא-ל לביננו. הנבואה חסרה לנו, והיא חסרה זמן רב מאוד. יש חשש שנתרגל לזה, לא נשאף לזה. נחליף את השאיפה הגבוהה הזו בשאיפה נמוכה לפרוסת לחם נוספת בכל יום…
האבלות של התקופה הזו, תקופת "בין המיצרים", מזכירה לנו את ימי קדם שאליהם אנו מתגעגעים – ימים שבהם היה שיח בין הקב"ה לבין עם ישראל, עם הסגולה אשר לו.
אנו תפילה לחזרת הקשר הדו-צדדי בין ה' לעמו ולחזרת הנבואה לישראל במהרה בימינו בבניין בית מקדשנו במהרה.
כותב המאמר: הרב עמיחי שוקרון, רב קהילת מרום נוה ברמת גן
