שני האחים לבית יצחק, שבסיפור לידתם פותחת הפרשה, היו אנשים בעלי תכונות קוטביות. יעקב "איש תם ישב אהלים" ואילו עשיו הוא "איש ידע ציד". האחד איש תורה; האחר איש עבודה. לכאורה ראשית התהוותה של האומה היא בהפרדה בין עניינים שברוח לבין עניינים שבחול. אלא שרבקה, ברוח קודשה, בכל זאת מבקשת מאיתנו לחבר את שתי התפיסות הללו לכדי תורה אחת, מאוחדת ושלמה. את האיחוד הנ"ל שבין עולם הרוח ועולם החומר היא עושה בציוויה ליעקב: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טבִים וְאֶעֱשֶׂה אתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ".
פסוק זה מכיל שושרה שלמה של ציוויים שנועדו להכשיר את החיבור בין יעקב לבין עולם המעשה הזר לו כ"כ. תפיסתה הייחודית של רבקה, מוליכה אותו לשינוי גדול שהשלכותיו מלוות אותנו עד לעצם היום הזה. הרב קוק מסביר כי יעקב ביקש לפעול לתיקון העולם רק באמצעות הרוח, ובדיוק בגלל כך בחר יצחק בעשיו שהתרשם כי דווקא כוח הציד ותכונתו של עשיו להתגבר על החיות הטורפות ולהכניען יטיב לעולם ויוכל להיות שימושי גם בהכנעתם של בני אדם מקולקלים (הראי"ה, מדבר שור, שם).
יצחק, שעיניו כהו מזוקן, לא צליח לראות שהכוחות הללו גנוזים גם ביעקב אלא שאינם דומיננטיים. רבקה, לעומת זאת, דווקא ראתה. מכאן גם הדילמה של חיבור הרוח והחומר העומדת במרכז השיח שבין יצחק ויעקב: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיּאמֶר הַקּל קוֹל יַעֲקב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרת וַיְבָרֲכֵהוּ". יצחק לא מבין כיצד משתלבים פתאום עולם הרוח עם עולם המעשה. יצחק לא מאמין שליעקב יש את המסוגלות לפעול בשיטותיו של עשיו. ואכן, יש הבחנה עצומה בין התנהלותו של עשיו ובניו לבין התנהלותו של יעקב ובניו בעניינים שבחומר: "לא כן ישראל. נלחמים הם על ייחוד ה' מתוך הכרה שכלית בהירה במטרה האידיאלית של מלחמתם. ועל כן אותו השכל הנקי והטהור המורה לצאת למלחמה, הוא המורה לחדול ממנה בשעה הנצרכת לכך, בלא כל נטיה של הנאה ומשיכה טבעית" (הראי"ה, שם).
אט אט, מקבל יצחק את עמדתה של רבקה. המפגש הבלתי אמצעי עם קולו וידיו של יעקב גורם לו להבין שרבקה צודקת. "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'". הריח מסמל את עולם הרוח אשר על כן בברכות שיצחק מעניק לבנו, הוא משלים את הצד החומרי החסר: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרב דָּגָן וְתִירשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ ארֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ".
השבת אנו גם מציינים את שבת הארגון של תנועת בניעקיבא. מבני בניו של יעקב אבינו צמחה התנועה שמאחדת בתוכה חיבור בין חומר ורוח, תורה ועבודה. בימים אלו בהם החברה הישראלית מתמודדת על דרכה, על ערכיה; בימים בהם בני נוער רבים מאבדים את זהותם היהודית והלאומית, מצליחה תנועת בני עקיבא לחבר עולמות. חיבור זה שבין עולמות הקודש והחול, הרוח והחומר, בא לידי ביטוי ב"בני עקיבא" בעיסוק המתמיד בשאלת הזהות היהודית והלאומית, בתרומה הענקית למרכז ולפריפריה, בהשפעה על עולים וותיקים, בהקמת שבטים לחניכים בעלי צרכים מיוחדים, ב'גרעינים' המשימתיים של בני הנוער העוסקים תדיר בחסד ובצדק חברתי – כל אלה מובילים את בני עקיבא למקומה הבולט והמרכזי בחברה. כך, הפכה בני עקיבא מתנועה לאורח חיים. תורת החיבורים של יעקב אבינו, מפעמת בקרב חניכי התנועה. שבת זו, מאפשרת לנו להודות לראשי התנועה, לפעיליה, למדריכיה – בנינו ובנותינו היקרים העושים לילות כימים בסניפים, ולחניכים הנפלאים של התנועה. "בלב אמיץ בעזרת ה' – עלה נעלה!"
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
