אני לדודי ודודי לי – ראשי תיבות אלול. קשה למצוא מטבע לשוני מתאים יותר לפתיחתו של חודש אלול. אין מדובר בנוטריקון מקרי בלבד, כי אם בדבר מה עמוק ומהותי, הקשור קשר בל יינתק למהותו של החודש. חודש אלול נועד לשקם מחדש את הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם.
ביהדות ישנם שתי גישות מוכרות לדרך שבה ניתן לעשות את חידוש הקשר. הדרך המוכרת יותר היא זו הנובעת מיחסים שבין מלך ועבדיו. אנו מכירים בכך שעבדי המקום אנחנו, ונצטווינו לעשות את רצונו יתברך, ואנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים ועושים את מצוותיו. הרבה מדברי המוסר לחודש אלול מבוססים על מתכונת זו, הקרויה בדרך כלל במינוח "עבודה מיראה". יראה זו הינה יראת רוממותו של אלוקים, אולם גם יראת העונש. בעיקר אנו בני האדם, החיים בצילו המתמיד של חוסר הוודאות והתחושה כי הכל יכול להתמוטט בכל רגע. המילים שאנו אומרים בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים על "מי בקצו ומי לא בקצו" הן ביטוי לכך ולהיותנו חולפים. כל זה מטמיע בנו באופן טבעי לא מעט מהפחד ומהיראה, ויודעים כי בימים הנוראים נחרץ גורלנו בשנה הבאה.
ביטוי נוסף לאותה יראה קשור במשמעויות הכלכליות ההולכות ומסתבכות, ואת העובדה כי בימים שכאלו אין אדם משוכנע כי מקום עבודתו מובטח לו גם בשנה הבאה, והרי החששות הולכים ומתגברים. חששות אלה גורמים לאדם להיות מתוח יותר לקראת השנה החדשה.
המטבע השניה המקופלת בביטוי "אני לדודי ודודי לי" מדגישה כי קיימת גם מערכת מקבילה למערכת היראה והיא מערכת האהבה. האהבה קוראת לאדם לחדש את הקשר הפנימי בינו לבין הקב"ה. כאן אין מדובר בקשר של יראה בלבד, כי אם בקשר של בנים והוריהם או דוד ורעיה. אין אנו עובדים את ריבונו של עולם רק משום שאנו יראים מפניו, כי אם גם משום שאנו נכספים לקשר עם המופשט והעליון. עוונותיו של אדם מבדילים ומפרידים בינו לבין ריבונו של עולם, ויוצרים מסך שאינו מאפשר לו להיות מחובר אל האור הגדול הטוב והמאיר. בשעה שאדם מטהר את עצמו ומביע חרטה הרי הוא מסיר את מערכת החוצצים שבינו לבין אלוהים, ובשעה זו הוא חש כי עולמה של האמונה הולך ומתחדש בתוכו.
מכוחה של אהבה הולך קשר זה ומתפתח. באותו הרגע אדם נושא בגאון את שם ה' עליו, והוא חש כי אין המפגש עם הקב"ה נועד להחלישו ולצמצם את כוחותיו, כי אם להפך – כל עולמו הפנימי הופך להיות עולם של אמונה, וכל הקשור לעולם אהבותיו וכשרונותיו הוא חלק מעולמה של אמונה.
גם מבחינה חינוכית צריכים אנו לדבר בשתי הטרמינולוגיות הללו. ילדינו אינם חשים את מוראה של השנה הבאה. לא לחינם קבעה ההלכה כי על שליח הציבור (החזן בבית הכנסת) בימים הנוראים להיות אדם מבוגר ומטופל בילדים. רק אדם שכזה יודע מורא מהו וחשש מפני הבאות. לא זה העולם בו חיים ילדינו, ומבחינה מסוימת גם לא אנחנו. על כן יש צורך לצרף לשיח על העונש והיראה גם את שיח האמונה והאהבה. יש אפשרות לפתוח דף חדש באלול ולהתחיל מבראשית. פתיחה זו נושא בחובה את זריחת השמש, ואת האפשרויות העצומות הגנוזות בשפה האופטימית והשמחה, שהן הסביבה הראויה ללידתה של האהבה הגדולה בינינו לבין קוננו.
