14 שנה לאחר שנכתבו, הופיעה בשבועות האחרונים בתרגום עברי "התקווה" ו"התהילה", הרומן בשני חלקים שפרסם הרמן ווק, הסופר האמריקני-יהודי עטור הפרסים והשבחים, בשנים 1993-1994. הספרים שיצאו בהוצאת "ידיעות אחרונות" לרגל שנת ה-60 למדינת ישראל מגוללות את ההיסטוריוגרפיה הישראלית מאז הקמת מדינת ישראל ועד לסוף שנות ה-80 דרך רומן היסטורי העוסק בחייו של האלוף זאב ברק.
האלוף זאב ברק, הוא דמות דמיונית הלוחמת בכל מלחמות ישראל עד ליום הכיפורים, ובכך הוא משמש למעשה ציר העלילה וגם מי שמוביל אותה. מבחינה זו מדובר בסוג של רפליקציה לדמותו של קצין הצי, ויקטור ("פאג") הנרי, באמצעותו הוביל ווק את העלילה בספריו המפורסמים "רוחות מלחמה" ו"מלחמה ושלום" שעסקו בחלקה של ארה"ב במלחמת העולם השנייה. כמו ב"רוחות מלחמה" וב"מלחמה ושלום" . גם "התקווה" ו"התהילה" משלבים בתוכם דמויות אמיתיות ובדיוניות, ואנשי צבא לצד דמויות פוליטיות. יותר מ-1100 עמודים נדרשו לווק בכדי לפרוס את האפוס המלחמתי של מדינת ישראל. גם ב"התקווה" ו"התהילה", מניח ווק את השקפתו על המלחמה ועל האירועים דרך עיניהם של הגיבורים האמיתיים שהיו מעורבים בכל אירוע משמעותי במהלך המלחמה. אם ב"רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזכרון" ניתן לפגוש דמויות היסטוריות כמו פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל, הרי שאת ה"התקווה" ו"התהילה" מובילים דוד בן גוריון, משה דיין, יגאל ידין, גולדה מאיר ורבים נוספים.
ב"התקווה" ו"התהילה" מוכיח שוב ווק את קפדנותו ההיסטוריוגראפית. ווק מתאר במדויק מהלכי מלחמה ואת האירועים שהובילו אליה תוך שהוא יורד לפרטי הפרטים של הקרבות והאירועים המתוארים. לספרים מצורפים אפילוגים פרי עטו של ווק ובהם הערות היסטוריות של המחבר, וכן שלמי תודה לאלוף יוסי בן חנן שבו נעזר ווק במהלך הכתיבה.
כדרכו, מציג ווק באמצעות הספרים את משנתו האישית האוהדת לרעיון הציוני ולמדינת ישראל. ככל הנראה זו גם הסיבה שגרמה למוציאים לאור להכתיר את הספרים בכותרת "ספרי חובה בכל בית ישראלי". אולם אי אפשר שלא לתהות האם ספרים היסטוריים- ציוניים שכאלו היו זוכים לפרסום ולשבחים דומים לו היו נכתבים בידי סופר ישראלי. האם בעידן פוסט-ציוני אנדיוודואליסטי, כמו זה שאנו חיים בו, ספרים על ציונות הם באמת "סחורה"? אם הציונות כבר מזמן פשטה רגל אצל המנהיגים, אז למה שאזרח מן השורה יזדהה עם ספריו של ווק?
התשובה לכך, היא ככל הנראה כפולה. ראשית גם המוציאים לאור יודעים שכל ספר של ווק, ובמיוחד ספר "ציוני", יצליח ויימכר טוב. אולם מעבר לכך רבים יקנו את הספר הציוני של ווק כי יש משהו קסום בשבחים הנאמרים מפי מישהו שאיננו חי כאן בישראל. ייתכן ומדובר בהערכה עצמית נמוכה, שהרי אף מנהיג ישראלי לא היה מעז לומר כי ישראל צודקת ואילו הערבים הם גזלנים. משום מה בתודעה הישראלית התקבע כי רק לאנשים מבחוץ כמו ווק או הנשיא בוש יש לגיטימציה להביע תמיכה בציונות. חבל רק שכשמישהו מבית עושה זאת הוא מכונה "גזען" ו"פרימיטיבי" ו"ימין קיצוני".
"התקווה" ו"התהילה"/ ידיעות אחרונות, 1114 עמ' (שני כרכים), 2008
איתמר מור, עורך עלון השבת
