בפתיחת פרשת שופטים מונחים הדיינים לחפש צדק (דברים טז, כ): "צדק צדק תרדף". משפט צדק הוא משפט המבוסס על האמת, ואכן יתרו יעץ למשה לחפש "אנשי אמת" (שמות יח, כא) שיכהנו כשופטים. גם יחזקאל, המתאר את המאפיינים של איש המעלה, כותב (יחזקאל יח, ח): "משפט אמת יעשה בין איש לאיש".
אולם, בתורה שבעל פה נוספה לאמת מילה מלווה – לאמיתו, כך למשל במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו, מס' דעמלק פרשה ב): "שכל מי שמוציא דין אמת לאמתו, מעלה עליו הכתוב כאלו היה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית", ובעוד עשרות מקורות. מה פשר צירוף המילים "דין אמת לאמתו", ומה הוא מדגיש מעבר למילה הפשוטה והברורה – אמת? לכך ניתן להציע שלושה פרושים שכולם אמת.
תוספות (שבת י, א, ד"ה דין) כתבו בקיצור: "דין אמת לאמיתו – לאפוקי דין מרומה", זאת על פי דברי הגמרא (שבועות ל, ב): מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק. במילים אחרות: החובה לדון דין אמת איננה מאפשרת להסתתר מאחורי נימוקים טכניים או מנהליים, אלא הדיין נדרש לבחון האם פסק הדין הוא בסופו של דבר דין אמת או שקר.
פירוש נוסף עולה מדברי הגר"א (אבן שלמה משלי ו, ד):הדיינין צריכים להיות בקיאין גם בטבעו של עולם בכדי שלא יהיה דין מרומה. דאם לא יהיה בקי בענינים אף שיהיה בקי בדין תורה לא יצא אמת לאמתו… ולכן צריך הדיין להיות בשניהם בקי… היינו חכם בעניני תורה ופיקח בעניני העולם. רוצה לומר: דין אמת יכול היה להתפרש כדין על פי התורה ומתוך התעלמות מהוויות העולם הזה. זאת, תוך הסתמכות מוטעית על הביטוי "יקוב הדין את ההר". אולם, זו אינה דרכה של תורה, המחייבת את הדיין להיות מודע לכך שיישום התורה במציאות נתונה מותנית בהיכרות מעמיקה עם "טבעו של עולם".
קביעה זו, שנכונה ביחס לכל חלקי התורה, מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעולם המשפט. שהרי בהלכה עצמה נקבע שבתחומים המבוססים על התקשרות מרצון, דוגמת, עסקאות מכר (שו"ע חו"מ רכט, ב, ועוד) ויחסי עבודה (שו"ע חו"מ שלב, א), חל הכלל "הכל כמנהג המדינה". זאת, כיון שהצדדים שמרו בדעתם לסכם את העסקה על פי המנהג המקובל.
לכך יש להוסיף את השפעת החוק על ההלכה, על פי הכלל הידוע "דינא דמלכותא – דינא" (שו"ע חו"מ שסט, ב) המסמיך את השלטון לחוקק חוקים בתחומים מסוימים, ובהם, שמירת הסדר הציבורי (תחומין ג', עמ' 247), הגנה על זכויות יוצרים (שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט) ועוד.
פן נוסף חושף ה"דרישה" (חו"מ א, ב): "רוצה לומר שדן לפי המקום והזמן בענין שיהא לאמתו ולאפוקי שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש. כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והענין. וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת – אינו לאמיתו". ע"פ דברי ה"דרישה" לעתים יש לחרוג מהכללים הקבועים בתורה ולפסוק לפנים משורת הדין. בדומה לכך כתב הראי"ה קוק שעל פי התורה לעתים יש להעדיף פשרה המאפשרת התחשבות בנסיבות מיוחדות שבהן בית הדן סובר "שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב העניין" (שו"ת אורח משפט, חו"מ א).
שלושת הפירושים מורים לדיינים שאת ערכי התורה וההלכה יש ליישם מתוך רצון להגיע לצדק מהותי, על בסיס מודעות עמוקה למציאות אליה מתייחס הדין, ומתוך רגישות לחובה ההלכתית לסטות לעתים מן הדין.
בתורה מובטח גם שכר לרודפי הצדק (דברים טז, כ): "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ…". כפי שביאר רש"י (שם): "כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן".
הרב עדו רכניץ הוא מנכ"ל "גזית" – איגוד בתי הדין לממונות, ורכז המחקר במכון משפטי ארץ שבעפרה
