לפני מספר ימים ליווינו אשתי ואני את בננו בשעת ערב מאוחרת לאולם הטיסות היוצאות בנמל התעופה בן גוריון. היו שם עמנו עוד כמה משפחות נרגשות אשר הגיעו עם ילדיהם, שכולם יצאו לאותה מטרה: שליחות ציונית בתפוצות במסגרת ארגון "תורה מציון". בננו יצא לשליחות בעיר מונטריאול בקנדה, העיר שבה שימש סב סבתו ברבנות לפני כתשעים שנים ושם גם כתב תרגום של ספר הזוהר לעברית.
היה זה מעמד מרגש שהעלה בנו גאווה וגעגועים כאחד. גאווה על כך שבנינו "הקטן" אשר רק לא מזמן (או כך נדמה) נפרדנו ממנו בפתחו של גן "תפוח" של הגננת רותי, הפך לפתע לשליח של מדינת ישראל בתפוצות. גאווה על כך ש"הילד" הזה הצליח לרכוש את אמונם של אחרים כי הוא יכול להיות נציג ראוי של מדינתו בניכר. והיו גם געגועים… התגעגענו על כך שלא נראה אותו בתדירות לה הורגלנו וכי במהלך השנה הקרובה הוא לא יסב איתנו לשולחן השבת והחג. הוא לא ישתתף באירועים הקטנים של המשפחה, וגם לא יעצבן אותנו כפי שהוא עדיין יודע לעשות לפעמים…
מעמד זה המחיש לי שוב את ההרגשה המוזרה ששבה אלי בכל פעם כאשר אני רואה את ילדי גדלים ותופסים מקום בחברה בצורה עצמאית ובזכות עצמם. לפתע חודרת להכרה ההבנה כי הוא כבר לא רק "הבן של…" (במקרה הטוב), שלא לדבר על כך שככל שהשנים עוברות אני יותר ויותר הופך להיות "האבא של..". מצד אחד ישנו הורה הרואה בסיפוק כיצד ילדו זוכה להערכה בזכות עצמו והוא חש על כך סיפוק והצלחה. אולם מצד שני ישנו הורה שקצת קשה לו להאמין שזה הילד שעד לא מזמן היה צריך להעיר לו לשבת יפה ליד השולחן ולסדר את החדר שלו. מסתבר שישנם געגועים גם לרגעים שכאלו.
מעמדות שכאלה תמיד מזכירים לי את היום הראשון של שנת הלימודים שבו ההורים מלווים לבית הספר את ילדי כיתה א'. אני מניח שגם השבוע התרגשות רבה אפפה את ההורים הללו שהגיעו חמושים במצלמות ובמיטב הציוד האלקטרוני, אלא שלמתבונן מן הצד לא פעם נדמה, כי ההורים מתרגשים הרבה יותר. הילדים כבר צועדים לכיתה עם ילקוט על שכם, ודווקא ההורים הם אלו הממאנים להיפרד.
פרידות שכאלה מלוות את כל תהליך ההתבגרות של ילדינו. יש ילדים העוזבים את הבית באופן חלקי כבר בתיכון. התהליך מתעצם לרוב בשנות הצבא ובוודאי לאחר מכן. אירועים אלו מעוררים הרבה אמביוולנטיות אצל הורים. מצד אחד הם שמחים לראות את הילדים גדלים ומתקדמים, אולם הפרידה עדיין קשה. יש משהו אצל כל הורה שרוצה שהילד "שלו" יישאר שלו מבלי שיצטרך להתחלק בו עם אחרים. הוא השקיע כל כך הרבה בילד הזה, ועכשיו שהוא גדול מה יותר טבעי מלרצות ליהנות ממנו? לכן כאשר ילד עוזב לתקופה ארוכה יותר ממספר שבועות, ההרגשה רק הופכת ונהיית קשה עוד יותר.
ככל שעזיבתו של הילד את הבית היא לתקופה ממושכת יותר, כך מתעצמת אצל ההורה ההכרה והתחושה כי גם הוא מתבגר ומתקדם עם החיים. הפריחה מהקן היא סוג של מראה המוצבת אל מול ההורה, שמגלה לפתע כי הוא משתייך לקבוצה חדשה של אנשים. קבוצה מבוגרת יותר. אין מקום לאשליות בהכרה הנ"ל. כל כמה שבתחושה ההורה מרגיש את עצמו צעיר, עליו במקביל להשלים עם מיקומו במעגל החיים. השלמה זו הפכת ונהיית קלה ככל שהבריאות תקינה וככל שתחושת ההישגיות והסיפוק של ההורה גדולה.
נסיעה של ילדים לחו"ל רוויה במיוחד בפרדוקסים שכאלה. ההורים והילדים אמנם נמצאים יחד באותה חוויה, אולם ההרגשה היא בד"כ שונה – ואפילו הפוכה. הילד נמצא כולו בחוויה ובהתרגשות. ההורים, לעומת זאת, חווים סוג של אובדן ועצב. המעמד המרגש רק מדגיש את תהליך ההזדקנות שלהם שעה שאצל הילדים הוא מדגיש דווקא את תהליך הגדילה שלהם. זהו מצב מבלבל שבו להורים נצבט קצת הלב למרות שבפועל הם רואים את הילד עושה בדיוק את מה שהם חינכו אותו לעשות.
רק עכשיו אני מבין וחש את מה שאמי ז"ל ואבי יבל"א חשו כאשר אחרי התיכון, הם שלחו אותי מארה"ב ללמוד בארץ, ועוד יותר את שהם חשו כשהחלטתי לממש את החינוך הציוני שקבלתי מהם ולעלות ארצה עם הנכדים שלהם.
יציאתם של בני יחד עם צעירים נוספים לשליחות בתפוצות, מזכירה לי את השליחים בהם נפגשתי במהלך שנות ילדותי והתבגרותי בארה"ב. אותם שליחים תרמו בצורה נכרת להחלטתי לעלות ארצה. נקווה כי השליחים הצעירים המשוגרים בימים אלו לניכר, יעשו את עבודתם נאמנה, ובתום שליחותם יחזרו ארצה ואולי אף יביאו איתם עולה או עולה חדשה.
ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך, משמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה.
