בפרשתנו מופיעה פרשת עגלה ערופה. תכליתה של פרשייה זו היא הדרישה להפסיק את מהלך החיים השוטף בכל פעם שיש שפך דם שנסיבותיו אינם ידועות, ולמרות הנסיבות העלומות לקחת אחריות. כמדומני שפרשיית עגלה ערופה נכתבה במיוחד לדורנו ולכן אני קורא לחדש את טקס ה"עגלה הערופה" במדינת ישראל. למרות שאינני מציע לערוף עגלות וכמדומני שגם לא לבצע טקסים בכל נחל הקרוב לעיר שימצא בה נרצח, אולם המעמד עצמו נדמה לי חיוני מתמיד.
פרשתנו קובעת כי כל אימת שנמצאת גופת אדם הרוג בשדה, ולא ידוע מי רצח אותו, על כהני העיר (המנהיגות הדתית) וזקני העיר (המנהיגות המשפטית והפוליטית), הקרובה ביותר לגופת הנרצח, לרדת אל הנחל הקרוב, לערוף שם עגלה, לרוץ את ידיהם ולומר:
יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל", ורק אז, קובעת התורה: "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם".
מהמילים הנוראות "וניכפר להם הדם", אנו למדים כי עד לטקס המיוחד רבצה האשמה על העיר כולה ובכלל זה על מנהיגי העיר. אולם, נשאלת השאלה, במה אשמים אנשי העיר שלא ידעו, לא שמעו ולא ראו? קרבתם הגיאוגרפית לנרצח היא לכאורה נסיבתית בלבד, ומדוע שיהיה לה גם השלכות מעשיות מבחינת האחריות למעשה? אלא שהתורה בקשה לקבוע בפרשה זו קביעה מוסרית בלתי מתפשרת, לפיה על כולנו, ללא כל הבדל מגזרי, עדתי או דתי, רובצת האחריות על הדם השפוך.
בשבועיים האחרונים נחשף עם ישראל סיפורים מחרידים בתקשורת בהם נשפך דמם של ילדים. אנו שומעים כמעט מידי שבוע על דם הנשפך בתאונות דרכים, על דם צעירים הנשפך בקטטות מטופשות, על נשים הנרצחות על ידי בעליהן ועוד כהנה וכהנה. על כל אלה, ועל אחרים, יש לנו אחריות. האחריות על הדם הנשפך במעשי הרצח הממלאים את דפי העיתונים, נובעת מעצם הידיעה שמדובר בחיי אדם. אי אפשר להתנער מאחריות כשמדובר בחיים. מושג האחריות משתנה לחלוטין כשמדובר בקדושת החיים. גם אחריות עקיפה מהווה אחריות. אי הידיעה על הסיכון המרחף על חייו של פלוני אלמוני, מהווה גם היא סוג של אשמה.
ההתעלמות, גם לא- מכוונת, מהצומת המסוכן, מהבור שבכביש, מהנשירה מבתי הספר והשוטטות ברחובות, ממכת הסמים, מהמצב הכלכלי הירוד השובר את הסמכות ההורית, כל אלה מרחפים מעל ראשי החברה ומנהיגיה. ההסכמה שבשתיקה להעדר חינוך ראוי לשמו לערכים, לפורנוגרפיה הקשה אליה נחשפים ילדים רכים באינטרנט ובאמצעי תקשורת אחרים, כל אלה לא נשארים ללא אחריות. זאת הקביעה של התורה כי 'לדם הנקי' השפוך יש הורים, יש אחראים, וזה לא "בא מעצמו". כל אלה הם תולדה של הזנחה.
את הדברים הללו מנסח בבהירות חדה, רבי יהושע בן לוי בגמרא כשהוא שואל מדוע על המנהיגות של העיר הקרוב לגופת הנרצח להצהיר שידם לא שפכה את הדם של הנרצח? וכי עלתה על דעתנו המחשבה כי המנהיגות המשפטית והדתית הינה רוצחת? ובלשונו: "וכי עלתה על ליבנו שזקני בית הדין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה". ע"פ ר' יהושע בן לוי על זקני העיר לכפר על ההזנחה שבשמירה על ביטחון האזרחים. עליהם להצהיר קבל עם ועדה שלא ידעו כי האיש הולך לבדו בדרך מסוכנת ללא אמצעי מחיה והגנה מספיקים. משמעות המשפט "לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" הוא שאם היינו יודעים כי האיש יוצא לדרך המסוכנת היינו דואגים ללוות אותו, ולהציב שמירה במקומות המועדים.
במונחים של היום וידוי הזקנים הוא על כך שהיה עליהם לדאוג לתאורה מתאימה, לכבישים בטוחים, לאכיפה ראויה לשמה, לחינוך שיצמצם את האלימות בכבישים בבתי הספר ובמשפחה.
נוכל רק לשער לעצמנו מה את התמונה, לו על כל תאונת דרכים שחלילה מתרחשת, יגיע ראש העיר (או ראש המועצה) בתחומה אירע הדבר, יחד עם השופט המקומי לענייני תעבורה, רב העיר ומפקד המשטרה ויכריזו על כך שעשו הכל על מנת להבטיח את בטחון האזרחים, וכי הם לוקחים על עצמם אחריות לשפר את המצב. תארו לכם שבכל מקרה של אישה שנרצחה יבואו ראשי שרותי הרווחה, השופט המקומי לענייני משפחה, המחנכים, הרבנים וראשי הצבור ויכריזו בקול גדול:"ידינו לא שפכו את הדם הזה".
גם אם הטקס נראה לא שייך לימים אלה, תמיד ישנם אלטרנטיבות. את ההכרזה ניתן לעשות גם בלוויה של הקרבן, או בהקמת "ועדת חקירה" על כל מקרה של "דם נקי". מה שחשוב הוא שזעקת הדם השפוך לא תוחרש ולא תעבור מסדר היום. אין "דם נקי". הדם הנקי זועק לשמים. זועק לכפרה ולתיקון, והאחריות היא של כולנו.
הרב רפי פורישטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
