חודש אלול כולו וכן עשרת ימי תשובה, הם ימים של חשבון נפש ועשיית תשובה. מושג התשובה הינו מושג פנימי ורחב הרבה מעבר לקונוטציה הניתנת לו בזמננו. הרב קוק, במאמרו 'מסע המחנות' מדבר על 'נפילתה של התשובה' בין הכיסאות, שהרי אדם דתי איננו צריך לחזור בתשובה שהרי הוא כבר דתי, ואילו אדם חילוני איננו חוזר בתשובה מפני שהוא בוחן את המושג 'תשובה' כעניין דתי ומה לו ולדת?
כך קורה שמושג "התשובה" הטומן בחובו אינספור תכונות חיוביות כמו התחדשות, מתן דין וחשבון לעצמך, היכולת להתחיל מחדש, היכולת לרפא את משקעי העבר ביני לבין עצמי וביני לבין זולתי, נותר שולי וספציפי ביותר.
אחת מהדרכים לחדש את משמעות התשובה היא באמצעות העיון בשלבי התשובה. אחד מאותם שלבים הוא ה'וידוי', וכך כותב הרמב"ם על שלב זה בהלכות תשובה:
"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי" (הלכות תשובה א,א)
ההתוודות לפני האל, הינה יסודה של מצות התשובה. וידוי זה שונה בתכלית מן הוידוי הנוצרי בפני הכומר, שהרי ביהדות, מצות הוידוי היא ראשיתו של תהליך ולא הכפרה עצמה, כפי שזה בנצרות. בכדי לברר את עניינו של הוידוי , נזדקק לדבריו של ר' נחמן מברסלב, כשהדברים שיובאו לעיל נכתבו בהשראתו ובהשראת תורתו.
ר' נחמן אומר כי כשאדם מספר סיפור, מתרחשות אצלו במקביל שלש תנועות פנימיות. התנועה הראשונה היא הירקמות העלילה והיא זו שמבדילה בין אוסף אקראי של אירועים חסרי קשר, לבין סיפור שמכלול האירועים המרכיבים אותו קשור בעלילה שיש לה ראשית ויש לה תכלית, ולכן כל הסיפור חותר לקראתה.
התנועה השנייה קשורה בהירתמותם של כל הפרטים בסיפור לצורך העלילה, או כמו בביטוי המוכר "אקדח במערכה הראשונה עתיד לירות במערכה השלישית". ההנחה היא כי כשמספרים סיפור כל פרט בסיפור נוטל חלק ומשחק תפקיד, גם אם ברגע מסוים הוא לא מובן או הקשר שלו לעלילה לא ברור. אנו מניחים כי לכל פרט יש תפקיד ואנו נוצרים אותו בלבנו עד לרגע בו ישוב ויבליח ויתברר תפקידו בתמונה הכוללת.
התנועה השלישית קשורה בכוונת הסופר. כשאנו מספרים סיפור, אנו חשים מבין השורות ברוחו של הסופר, בדופק החיים שלו ובכוונותיו וכל זאת מתוך הנחה שהסיפור משקף רעיון, דעה ותוכן שהסופר מבקש להנחיל דרכו.
מבחינה זו וידוי הדברים שאנו עורכים בערב ראש השנה הוא ה'סיפור' האישי שכל אדם מספר על השנה שהסתיימה. בכדי לספר את הסיפור הזה אין צורך להמציא דבר. אנו גם לא נדרשים ליצירתיות יוצאת דופן. פשוט לספר. אנו סוקרים את השנה שחלפה תוך שאנו מעלים בזיכרוננו את מה שעשינו ומה שעבר עלינו, וממילא וידוי דברים זה יחולל בנו את כל שלשת התנועות שהוזכרו לעיל.
כך יוצא שמתוך הוידוי האדם מצליח למצוא את העלילה שלו, את הראשית והתכלית, את החוט השוזר בשנה שחלפה. פעמים רבות, וידוי הדברים מביא את האדם להבין לאיזה כיוון הוא הולך, לאן הוליכה אותו השנה הסתיימה, במה התקדם, במה נסוג, מהן מטרותיו ומהם מאווייו.
לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות כשאדם מספר לעצמו את סיפורו, נרתמים פרטים רבים שעד כה נדמו כסתמיים או מקריים לסיפור חייו, או במקרה שלנו לסיפור שנתו. כל מאורע וכל פרט, שאדם עבר מקבלים לפתע משמעות, נוטלים חלק בעיצוב הסיפור, וממילא בעיצוב האישיות שנתהוותה בשנה זו.
התבוננות שכזו על השנה שעברה עשויה לחולל תחושה פנימית ועמוקה, כי מאחורי הסיפור שלי ניצבת יד מכוונת, משגיחה, וכי גם לסיפור חיי יש סופר.
תובנה כזו, מחוללת תחושות שונות ומגוונות כמו: בטחון, השלמה ולעתים גם תמיהות. מדוע דווקא כך נרקם סיפור חיי? מדוע בחר הסופר להוליכני דווקא לשם? לחשוף דווקא דברים אלו?
למרות שלא תמיד ניתן לענות לשאלות אלו בצורה חד משמעית, עדיין מתוך שלשת התנועות הללו בוקעת ועולה לה תחושת התחדשות. הוידוי, והתשובה בכלל, מוליכים את האדם להבנה מעמיקה יותר של עצמו, של חייו, של מטרותיו. זוהי התשובה! תשובה אל עצמנו, תשובה של הקשבה פנימית, תשובה של התחדשות ושל נכונות להתחיל התחלות חדשות, לקבל על עצמי דברים חדשים, תשובה שיש בה פיוס עם העבר ותקווה לעתיד.
הלוואי ונדע כולנו לספר את הסיפור שלנו, להתבונן בעצמנו – בחיינו, לדעת מחד לא לעשות הנחות ולרקום את העלילה גם דרך הכישלונות, דרך הנפילות, דרך המקומות שבהם אכזבנו את עצמנו, ומאידך, לשזור אותה דרך נקודות האור שהיו לנו בתוך ציוני הדרך והצמתים שקידמו אותנו. ממקומות אלה שבהם התעלינו על עצמנו, ומתוך הסיפור שלנו, שנכתב בספרים שלמטה והן בספרים שלמעלה, נזכה לשנה חדשה טובה ומתוקה.
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן, מרצה במכללת "אוהלו" ומרבני 'צהר'
