אש קודש

האר"י הקדוש בבואו לברר את חטאם של בני אהרון כותב: "כללו של דבר, אל יחשוב אדם טעות מפורסמת כזה שנדב ואביהוא הקריבו אש זרה ח"ו, כי מי שהיו שקולים כמשה ואהרן, ואמר הקב"ה עליהם 'בקרובי אקדש', אין לייחס להם טעות גדולה כזו שאין לייחסה לתינוק הדיוט אחד".

הערתו ההחלטית של האר"י הקדוש, שלכאורה עומדת בסתירה לפשט הפסוקים, מעלה למעשה את השאלה מה אם כן היה חטאם של בני אהרון?

הייתה זו שבת פרשת 'יתרו', לפני כעשרים שנה. בבית הכנסת של בית החולים הדסה עין כרם התכנסנו לנו, קבוצה של  מתפללים, שנקלעו בעל כורחם לבית החולים בשבת. את התפילה ניהל יהודי צעיר, צעיר מאוד אפילו, נשוא פנים ושטריימל ירושלמי לראשו. האיש ניהל את הפילה בצורה כה מקצועית, עד שמבלי ששמנו לב דאג הנ"ל שכל החזנים, הקוראים בתורה, והעולים יהלמו את השקפת עולמו האישית. המתפללים האחרים 'מחלו' לו על התנהגותו זאת ולא הגיבו, עד שהגיע החזן לתפילת המוסף. מיד לאחר תום תפילת 'יקום פורקן', הזדקף אחד החולים שבגד בית החולים לגופו ומספר מכשירים מחוברים אליו וקרא בקול שקט אך בוטח: "תפילה לשלום המדינה". הגבאי שלנו, כמי שבקיא ורגיל, הפטיר לעומתו: "כאן לא יגידו תפילה לשלום המדינה!", אולם החולה בשלו: "תפילה לחיילי צה"ל". העימות הלך והתעצם עד כדי מגע פיזי קל. ברגעים הראשונים לא זזתי ממקומי. האמת היא שהייתי אחוז הלם מהמחזה שבו בתוך בית כנסת שני יהודים מתקוטטים ביניהם בשאלה האם יאמרו " מי שברך" כזה או אחר. התקרבתי להפריד בין הניצים תוך ששמעתי את הגבאי מפטיר כלפי החולה: "מחיילי צה"ל אכפת לך?! מעצמך איכפת לך!". שמעתי את הדברים ונדהמתי. נצרתי בליבי את צערו של החולה המבוגר למרות שלא הכרתי אותו. בסוף התפילה ניגש אותו 'גבאי' לחותני ושאל אותו: "כבוד הרב, מה דעתך על התנהגותי"? חותני שליט"א הרים את עיניו ואמר לו: "עד היום לא הבנתי את מאמר חכמים בגמרא לפיו "סתירת זקנים – בנין,  בנין נערים – סתירה" (מגילה לא:), אולם עתה כשראיתי את התנהלותך הבנתי על מה ולמה חששו חכמים מהתנהגותם של הנערים". 

במקרים רבים אנו נחשפים ללהט נעורים שמאחוריו רק כוונות טובות, אולם משהו בדרך הפעולה ובצורה שבה אותם נערים מנתחים את המציאות, עלול להוביל להרס במקום לבנין. הכוונות טהורות, הרצונות באים ממקור של קודש, אבל הביצוע… ה' ישמור.

דומה בעיני שזו הייתה כוונתו של האר"י הקדוש בניתוח חטאם של בני אהרון. מכיוון שהכוונות של נדב ואביהוא היו טובות והמניע שלהם היה קדוש, הרי שלא חטא במובנו הרגיל יש לנו כאן. רעיון זה המופיע בדברי חז"ל הך אצל הרב קוק זצ"ל למשנה סדורה, וכך כותב הרב:

"כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתייחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי".

חטאם של נדב ואביהוא היה פריצת המסגרות שנבעה מתוך שאיפה רוחנית גבוהה וחוסר הנכונות לחבר את האידיאלים הגדולים למציאות. כך עלולה כוונה טובה להוביל לחוסר התחשבות בתמונה הכוללת, ומתוך כך להרס ואבדון. כך חשתי בעקבות אותה תפילת שבת בבית הכנסת של בית החולים. רוח סער ואש קודש הפכו אמונה יוקדת ומסירות למען ערכים, לאש זרה ומכלה. לאש של חורבן ושנאה.

פעמים רבות בחיינו אנו חוזים ב'בנין נערים – סתירה'. אש קודש מובילה חלקים בציבור להסתער ולהלחם למען מימושו של ערך עליון מסויים, אולם באותה עת הם מתעלמים מהמציאות ודורסים ערכים אחרים. כך הופכת אש קודש לאש זרה. זהו המתח הקיים בכל מקום בו נתבעים לחבר בין 'חדש'  ל'ישן', בין צעיר לזקן, בין התלהבות וחוסר נכונות להתפשר לשקילות וכובד ראש. אולם צמיחה מחודשת יכולה להתרחש רק מתוך שילוב בין השניים. רק כך יכולה להיווצר הנהגה  אחראית ובוגרת מחד, היודעת לנתב את רוח העיזוז וההתלהבות של בני הנעורים לאפיקים נכונים מאידך.

בשבוע שלאחר אותה תפילה בבית החולים, הסבנו כרגיל לשולחן השבת בביתנו. חברים מהישיבה הגיעו לבקר ואחד מהם פתח ואמר: "שמעו סיפור.  בשבת שעברה, אבא של גיסי, חולה לב, אושפז בבית חולים בהדסה עין כרם. בבוקר, הוא הגיע לתפילה…." וכך הולך החבר ומספר את הסיפור, שאני, בלא ידיעתו, הייתי חלק ממנו. רוב פרטי הסיפור חפפו, אולם קטע אחד בגרסה החדשה, גרם לי לצמרמורת עזה: "…ואז הוא אמר לאבא של גיסי:  'ואתה, מחיילי צה"ל אכפת לך?! רק מעצמך איכפת לך!'. הוא רק לא ידע שהוא מדבר עם אב שכול!". נדהמתי. רק שבוע חלף, אולם מבטו המיוסר של המבוגר עדיין ליווה אותי. לפתע ידעתי מנין שאב את הכוח, על אף מחלתו, להלחם על התפילה לשלומם של חיילי צה"ל.  חטאו בניו של אהרון והבעירו אש זרה. תשובת המשקל שלנו, כהורים וכמחנכים, היא  להתמודד עם 'רוח הנערים הסוער'. עלינו למקד את האש לבל תתפרץ. אסור לנו להתבייש מלהעיר, להאיר, לעצור, לחבר ולשלב בין הדור הצעיר לדור הבוגר. רק כך נהפוך את כוחות החיים לכוחות של יצירה ובנין. יהיו אלה כוחות מאחדים בין אהבת האדם, העם, התורה והארץ.

* * *

לפני שנה חנכנו את המהדורה המחודשת של עלון צהר לשבת. שנה חלפה וההדים הציבוריים מעודדים. התגובות הרבות שמגיעות אלינו וכן השיח עם הקוראים, מחזקים אצלנו את הרצון להמשיך בהוצאת העלון. הצלחנו לגבש עלון שעיקרו דברי תורה המבטאים את הרוח המיוחדת של ארגון רבני צהר. בעלון הראשון כתבתי כי "בשורתו של העלון החדש שלנו היא המשפחה ומתוך כך נשתדל להעניק כלים ללימוד משפחתי משותף, להעלאת סוגיות חינוכיות ורוחניות ולהעשרת השיח המשפחתי". אני מאמין שדברי התורה שהתפרסמו בעלון, במדורים השונים, סייעו להעמקת הקשר המשפחתי. עם תום השנה הראשונה אני מעביר את לפיד הכתיבה לחברים נוספים בהנהגת רבני צהר לא לפני שאודה לעורך העלון, איתמר מור, על עבודתו המסורה. במהלך השנה השתדלתי לחבר בין הרעיונות המרכזיים שבפרשה לבין החיים ההווים שלנו כיחידים וכאומה. "שגיאות מי יבין, מנסתרות נקיני", "ויהי נעם ה' עלינו".

שי פירון

הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת ומרבני 'צהר'