החוק החדש לסינון אתרים שאור שכנסת בקריאה ראשונה לפני כשלושה שבועות הוא חוק רע, אפילו רע מאוד, שלא לדבר על כך שהוא מסוכן ומטעה. סביר להניח כי מחוקקיו של החוק התכוונו לטוב, שהרי כל בר דעת ער לנזק האיום שבאתרי הפריצות והאלימות שברשת. לא זו בלבד, אלא שמחקרים שנעשו מראים כי הנזק הנגרם בעקבות צפייה באתרים שכאלו מקבע פרקטיקה מנטאלית איומה במערכות יחסים במשפחה ובין האדם לזולתו בכלל. גם פסיכולוגים מתארים נזק ארוך טווח ובלתי-הפיך כתוצאה מחשיפה ממושכת לאתרים לא רק למערכות היחסים אלא אף לנפש באופן פרטי.
יחד עם זאת, המחשבה כי ניתן להלחם באתרים ובתופעות האיומות הנגזרות מהצפייה בהם באמצעות חקיקה נדונה לכישלון מראש. מאבק באמצעים שכאלה פסול מעיקרו מעצם ההכרה כי האחריות למניעת אתרים וחומרים משחיתים שכאלה מוטלת בראש ובראשונה על האדם ולא על המשטר. מי שנדרש להלחם בתופעה הם ההורים והמחנכים ולא המדינה. העברת האחריות מהאדם עצמו (מההורים והמחנכים ליתר דיוק) אל הרשות, היא מעשה לא ערכי ולא נכון.
אולם מעבר לטיעון החינוכי, בנושא זה קיים צד נוסף- עקרוני לפיו למדינה אסור לקבוע מה טוב ומה ורע, ובוודאי שאסור לה להטיל הגבלות על אתרים כאלה או אחרים. הגבלות מעין אלו הן צעד ראשון להגבלות נוספות בתחומים אחרים פוליטיים, חינוכיים וציבוריים. פתיחת סדק שכזה תוך שימוש בטיעונים הקשורים בנזק של אתרים שכאלו, עלו להוביל את כולנו כבר בעתיד הקרוב למצב שבו מוטלת צנזורה על אתרים של הימין הפוליטי בטענות על הסתה או על אתרי השמאל בשל הטפה לאנרכיה. מי שמתחיל להגביל סופו להתעורר למציאות וחברה מוגבלים ומגבילים, ויעדיו על כך סין ואיראן שלא הפכו בהכרח למדינות טובות יותר בשל המחסומים שהם מציבים על אתרי האינטרנט.
המזור לחולאי תקופתנו הוא קיום האמת מתוך בחירה ולא מתוך כפייה. זהו ייחודו של דורנו ובכך איכותו. תוכנות סינון אתרים חייבות להיות מותקנות בכל בית אבל כתוצאה מהחלטה משפחתית הנשענת על שעה עצמאית וערכים אישיים. מדינה איננה גוף המייצר ערכים, ומרגע שהיא נכנסת לתחום זה היא הופכת לחשודה. מדינה ערכית אינה קובעת או כופה אורחות חיים של הפרט. יהודי אוטנטי נותן לתורה לקבוע מה נכון ומה לא, ועצם הנכונות שלו לקבל את אורחות חיי התורה הופכת אותו לבן חורין. ברגע שהמנגנון הופך להיות חיצוני וזכות הבחירה ניטלת בידי השלטון, זהו תחילתו של הקלקול.
הניסיון להגביל את אתרי האינטרנט ולסנן אותם הוא ביטוי נוסף של ההרגל להאשים את המדינה ומערכת החינוך בכל החוליים שעל פני האדמה. אין ספק שבדרך כלל הביקורת מוטחת בצדק, אולם הביקורת נאמרת גם בהרבה תענוג שכן אם משרד החינוך אשם הרי שאני, ההורה, צדיק ולכן אני פטור מאחריות.
מבחינת ההלכה האחריות לחינוך מוטלת על ההורים, ועל ההורים בלבד. משרד החינוך ומוסדות המדינה הם שליחים. במידה והשליח סורח, הרי שעל ההורה ליטול אחריות ולעשות מעשה. התפקיד אינו של כנסת ישראל. לא היא זו שצריכה להחליט איזו תוכנת סינון תותקן אצל שרתי האינטרנט.
החזרת האחריות למקומה הטבעי במשפחה ובקהילה תבנה חינוך אותנטי וטבעי יותר. אין ספק שהורים צריכים לבחור את הישיבה או האולפנה המתאימה לשאיפותיהם ולדרך החינוכית שבחרו. יחד עם זאת התלמיד מצידו אמור להזדהות או למרוד, אך לעולם לא להיות במקום בכפייה. בדיוק באותה דרך יש לבחור את תכני התרבות אליהם המשפחה נחשפת. ממשלת ישראל אינה אמורה לחנך את עם ישראל, אלא לעסוק בביטחון, בשירותים חברתיים וקהילתיים, בבניית בתי ספר, בתשלום משכורות לעובדי המדינה ועוד. את התכנים עליה להשאיר להורים. מדינה הקובעת לאזרחיה מה לראות ומה לחשוב איננה מדינה המאפשרת לאדם אמוני ותורני בחירה אמיתית, וממילא היא גם מונעת קיום משמעותי כאדם מאמין. חזקיה כמעט היה למשיח, אולם מי שנעץ חרב בבית המדרש יישאר עם החרב. רק מי שאומר שירה יכול גם לגאול.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים "בר אילן" בתל אביב וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל.
