פרשתנו, פרשת שמיני, נפתחת ביום השמיני שלאחר שבעת "ימי מילואים", ביום שבו המשכן אמור למעשה להתחיל לתפקד ועם ישראל עומדים לשחזר ולחוות שוב את החוויה של התגלות אלוהים כפי שחוו אותה לפני פחות משנה למרגלות הר סיני. ברגע נשגב זה הולכים נדב ואביהוא, בני אהרן הבכירים, ומקטירים קטרת לפני ה', אולם בו ברגע יוצאת אש מלפני ה' ומכלה את שניהם. שריפתם של נדב ואביהוא, המבקשים להקריב לפני ה', ברגע נשגב זה, נדמית כסטירת לחי וכניפוץ כל ההילה והשמחה שליוותה יום זה.
במה חטאו נדב ואביהוא, ומדוע נענשו בעונש כה חמור? על שאלה זו נשתברו קולמוסים רבים, ובדברים הבאים ננסה להתמקד בכיוון אחד העולה מתוך דברי ה"שפת אמת".
ה"שפת אמת" טוען כי קשה להניח שנדב ואביהוא ביקשו למרוד בה'. ההתלהבות שבה פעלו וכן ההיכרות המוקדמת עם שניהם שוללת את האפשרות שהם יפעלו מתוך קלות ראש וזלזול. לא זו בלבד, אלא שנראה כי מגמתם המקורית של נדב ואביהוא לא רק שלא הייתה שלילית אלא ההיפך הגמור. מתוך תחושת הקירבה שליוותה את היום השמיני, מתוך ההתלהבות והלהט של קירבת אלקים, ביקשו שניהם להוסיף קירבה, ליזום ולהקטיר קטרת לה'.
אם כך, הרי שהשאלה והקושי בדבר העונש החריף שקיבלו שניהם רק מתעצמים: וכי זהו שכרם של המבקשים להתקרב לאלוהים?
בתשובתו קובע ה'שפת אמת' קובע קביעה בעלת משמעות רבה: 'והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים'. מסביא ה"שפת אמת" כי המניע שמאחורי מעשיהם של נדב ואביהוא הוא החפץ להתקרב ולדבק בה'. לא גאווה, לא יצר ולא תאווה היו כאן, אלא רק רצון טהור וכֵּן להתקרב לה' יתברך. אלא שבעיה אחת יסודית ניצבת כנגד רצון זך זה והיא שנדב ואביהוא לא נצטוו על כך. למעשה בפירושו מניח ה"שפת אמת" את אחד מהעקרונות החשובים ביותר בכל עשייה דתית שבה האקסטאזה, ההתלהבות והאהבה עלולות לקלקל את השורה. 'כח ציווי זה חשוב מן הכל', אומר ה"שפת אמת" ומחדד את הגבול הדק והקריטי שבין מה שמותר ומה שמיותר, בין המסגרת ובין התוכן, בין חופש ובין גבולות.
נדב ואביהוא העדיפו את התוכן על פני המסגרת ואת המשמעות על פני המשמעת. עונשם מלמד כי דווקא הצו האלוקי וקבלת עול מלכות שמיים עומדים במרכז העשייה הדתית. התלהבות דתית היא חשובה ובעלת משמעות, אולם היא איננה תחליף ליראה, קבלה והיענות לצו.
מאז ומעולם נעה היהדות על ציר המתח שבין משמעות למשמעת. בין הרצון להזדהות ובין הנכונות לקבל עול גם ללא הבנה, מתוך הזדהות לאו דוקא עם תוכנו של הציווי כי אם עם נותן הצו.
הכרעות דומות נדרשות מאתנו בכל תחומי החיים בהם עלינו לקבל מערכות חוקים גם אם איננו מזדהים בכל מאת האחוזים עם תוכנם או עם חוק מסוים בהם. נכונות זו נובעת מתוך ההזדהות עם המערכת כולה. שמירה על איזון נכון בין מחויבות לחוק והמחויבות לתוכן ולמשמעות, הם אלו המאפשרים לאדם באשר הוא אדם, להישאר מחויב למסגרת מחד, ובו בזמן לא לאבד את המצפן הפנימי ולהיפך ל'רובוט' נטול אישיות וחשיבה עצמית. את התפיסה המורכבת הזו היו צריכים גם בני ישראל ללמוד בעל כורחם ובאופן הכואב ביותר, דרך מותם של שני בני אהרון שעליהם אומר הכתוב "בקרובי אקדש".
הרב איתמר אלדר, מרצה במכללת אוהלו ור"מ בביהמ"ד לבוגרים בגולן ומרבני "צהר"
