הם ציפו הרבה שנים לילד, וכשהוא נולד, לאחר ציפייה כה ארוכה, היה ברור שהם יקראו לו ליאור. כל כך הרבה אור הוא הכניס לבית. לא היו הורים יותר מאושרים מהם. הם זכו בילד מקסים וחייכן.
הוא לא זוכר הרבה מתקופת ילדותו. אבל יש זכרון חזק שכן מלווה אותו מתקופה זו. הוא זוכר שפעם כשהיה קטן הוא אהב לשבת בצד, לעצום עיניים ולדמיין. הוא בעיקר אהב לדמיין את ההורים שלו מחבקים אותו חזק חזק ואומרים לו שהם אוהבים אותו. מרגיעים ואומרים לו שלא ידאג.
שנות הילדות של ליאור עברו בנעימים, אך בהמשך הדברים מעט הסתבכו.
מבחינה חברתית הוא לא התבלט וגם בלימודים הוא התקשה. ההורים הרגיעו. אמרו שזה לא נורא, אבל ליאור היה ילד רגיש שקלט מבין המילים את האכזבה. ככל שעברו השנים ליאור גילה יותר ויותר חולשות וקשיים. קשה לו לעמוד בזמנים ולכן הוא תמיד מאחר. היה קשה לו לעמוד במטלות השונות בכיתה. הוא אכזב. הרגיש לא מוערך וחריג בחברה. הוא הפך לבדיחה מהלכת של כולם.
כל כך הרבה פעמים הוא רצה לצעוק. כל כך הרבה פעמים הוא רצה לברוח, אבל ידע שאסור לו לאכזב. הוא הרי הבן היחיד ובבית כל כך אוהבים אותו, אבל בכל זאת הוא כל כך בודד. שעות הוא ישב בבית בניסיון לפתור תרגילים. להצליח פעם במשהו, ובמקום זה הוא רק המשיך ליפול ולהצחיק.
ליאור אהב מאוד את הוריו, אבל הוא לא היה מסוגל לומר להם עד כמה הוא אוהב אותם. הם תלו בו כל כך הרבה תקוות והוא הרגיש שהוא מאכזב אותם. הוא דמיין לא פעם איך הוא ניגש לאבא ואומר לו כמה קשה. הוא דמיין איך הוא בוכה לאימא ומספר לה מה שרק לאימא אפשר לספר, וכשהוא היה מתעורר מהחלומות והדמיונות הוא היה מוצא את הכרית ספוגה בדמעות.
שנות התיכון עברו בעצלתיים וליאור חיכה לגיוס. הוא חלם על יחידה קרבית שבה הוא כבר יראה לכולם מה הוא שווה. כשהגיע היום הוריו ליוו אותו ללשכת הגיוס והוא הרגיש עד כמה הם גאים בו. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה הצליח לומר להם עד כמה הוא אוהב אותם.
תוך זמן קצר ליאור היה לחייל המושפל של המחלקה. חברים, מפקדים ואפילו הטבח ידעו שליאור הוא החייל המוזר של המחלקה. הוא רגיש, חלש אחד שמחייך בחוץ אבל בפנים בוכה. הוא תמיד רצה להראות לשאר עד כמה הוא חלק מהם. לכן בכל פעם כשהגיע הביתה הוא היה מספר להוריו עד כמה טוב לו בצבא. בפועל הוא רצה לתפוס את אבא שלו, לספר לו כמה דפוק הוא מרגיש. שצבא והוא זה לא בדיוק שידוך מוצלח. אבל הוא לא העז. הוא פחד. הדבר האחרון שרצה לראות זה את אבא ואמא מסתודדים ומדברים עליו בצד בלחש.
במוצאי שבת כשכולם יצאו לבלות, ליאור נשאר בחדר להכין תיק למחר ולבכות. לבכות לבד. הוא כ"כ רצה חום, חיבוק ואת כל אלה הוא לא קיבל בבית. את כל אלה הוא הלך לחפש ברחוב. הוא חיפש אוזן קשבת. קצת חום ואהבה.
הדרך לנפילה הייתה מאוד קצרה. החבורה שאליה התחבר דווקא ידעה לחבק ולתת מילה טובה. הם הבטיחו לו שלא משנה מה יקרה לו, הם איתו בלב ובנשמה. אבל לרחוב יש את החוקים שלו, וכדי להיות מקובל ברחוב צריך לעשות את מה שכולם עושים ברחוב.
הוא לעולם לא ישכח את העיניים האדומות מבכי של אמא שלו כשהגיעה לתחנת המשטרה אחרי שנעצר. הוא קבל ממנה חיבוק חזק עם דמעות ועם הרבה אהבה. היא אמרה לו: "ליאור אנחנו אוהבים אותך, אל תדאג", ופתאום הוא ידע שזה לא דמיון. הוא הרגיש שאוהבים אותו ולא רק בחלום. רק חבל שזה היה יותר מדי מאוחר.
הוא אמר לאמא שלו שהסמים הם לא הבעיה הם רק הבריחה. הכאב והקושי הם באמת הדבר הנורא, וכשאימא בכתה ואבא הזיל דמעה בצד, ליאור פתאום הרגיש ששוב יש לו לאן לחזור. יש לו משפחה.
הרב אלי שינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
