פרשת שמות פותחת פרק חדש בהיסטוריה של העם היהודי, ובה אנו גם נפגשים לראשונה עם משה שאמור להנהיג את העם היהודי. המפגש הראשון שלנו עם משה הוא עם תינוק בן שלשה חודשים השט בתיבה המונחת על היאור. בת פרעה שמוציאה את התיבה מהמים מוצאת בתוכה "נער בכה". ביטוי זה מעורר שתי שאלות. ראשית כיצד ייתכן שבראשית הפסוק מכונה משה "ילד" ולאחר מכן "נער". רש"י בעקבות המדרש כבר עמד על קושי זה ותירץ: "קולו כנער". פירושו זה של רש"י מפתיע שכן הוא מצייר את משה כבעל פגם גופני: תינוק בן שלושה חודשים בעל קול עבה של נער בן חמש עשרה. שאלה זו נשאלה גם במדרש: "אמר רבי נחמיה: אם כך עשיתו למשה רבנו בעל מום!". הקושי השני בפסוק הוא לשוני. לכאורה אם הדגש בפסוק הוא על בכיו של משה, ראוי היה שייכתב כי בת פרעה שמעה את בכיו של משה ולא ראתה אותו. אמנם בכי יכולים גם לראות, אולם בדרך כלל בכי שומעים.
מעבר לכך נשאלת השאלה מדוע בחרה התורה להפגיש אותנו עם משה רבנו מנהיג האומה בפעם הראשונה דווקא כנער בכה? אולי ראוי היה לדלג על הפרט הזה, ולהתחיל את ההיכרות עם גדול מנהיגי האומה כשהוא יוצא אל אחיו לראות בסבלותם? לכאורה דמותו של משה הדואג לזולת ומגלה מנהיגות בסיפורים על שני האנשים הניצים ועל המצרי המכה את העברי, ראויים הרבה יותר כפתיחה למגילת חייו של מנהיג האומה?
פרעה גזר ,כל הבן הילוד היאורה תשליכהו", ובכך מנע זכות קיום מכל ילד יהודי. בכיו של משה איננו הבכי הפרטי שלו כי אם בכי קולקטיבי של כל ילדי ישראל שהגזירה מנעה מהם לחיות מאחר וברגע שיצאו לאוויר העולם הם נזרקו ליאור ומתו. קולו של משה הוא כקולו של נער מאחר ובקולו הוא מבטא רק את הסבל האישי שלו, כי אם את בכיים של כל ילד ישראל.
בת פרעה רואה נער בוכה ולא שומעת, כי יש הבדל בין חוש השמיעה לחוש הראיה. חוש הראיה רגיש ועדין הרבה יותר מחוש הראיה. כאשר אדם סובל מבטו משתנה ופניו מביעות סבל וצער. כשהסבל מתגבר פורץ הבכי, ואז מבחינים כולם בסבל היות והם גם שומעים. כאשר תלמיד סובל, מורה מיומן יבחין בדבר מיד רק על פי צורת פניו ומבטו של הילד. מורה פחות מיומן יבחין בסבל רק כאשר הוא ישמע את הבכי.
בת פרעה, פתחה את התיבה ורואה את הילד ובחינה בפניו בסבל. היא לא נזקקת לשמוע את בכיו מאחר ובסבלו נכלל הסבל הקולקטיבי של כל ילדי ישראל, אלו אשר נולדו ונזרקו מיד למים, ואלו שעוד עתידים להיוולד וזכות הקיום ימנע מהם.
אזנו של המנהיג צריכה להיות קשובה לצרכיו של העם וכרויה לבכיו. מנהיג אמיתי, הוא זה אשר חש את סבל העם ורואה זאת על פניו. כזה היה משה כתינוק וכזה היה כאשר יצא אל אחיו וראה בסבלותם.
התלמוד מספר על רבי יהושע שהלך לפייס את רבן גמליאל ואמר לו "אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים". כבר בינקותו חש משה בצערן של ישראל והדבר ניכר בפניו. זו הסיבה בגללה בחרה התורה להפגיש אותנו בפעם הראשונה עם משה דווקא בסיטואציה הזאת של "נער בוכה". תינוק שעתיד להיות מנהיג וכבר עתה מסוגל לבכות על הסבל של כל ילדי ישראל; לבכות על הצרות של כלל האומה היהודית.
הרב יחיאל וסרמן הוא ראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית
