פרשת שמות מהווה תפנית משמעותית בסיפור תולדות העם היהודי. אם עד לסיומו של ספר בראשית דברנו על משפחת ישראל, בפתיחתו של ספר שמות כבר מדובר בעם הפרה, רבה, ומגיע למימדים של כמעט שלושה מיליון נפש. את כל אלו מנהיג משה. מעט מאוד ידוע לנו על אישיותו של משה, על ילדותו ועל שנות בגרותו. יחד עם זאת, גם ממעט הסיפורים המובאים על משה בפרשתנו אנו יכולים ללמוד מעט על אישיותו ועל הכישורים האישיים והאישיותיים אשר הפכו אותו מתאים להיות המנהיג המיתולוגי של עם ישראל בכל הדורות.
באחד מהסיפורים, משה דורש מהאיש התוקף את רעהו: "רשע למה תכה רעך?" הערתו של משה, ככל הנראה, באה עוד בטרם הצליח אותו אחד לבצע בשני את זממו. כך למדנו גם בגמרא בסנהדרין דף נח: "המגביה ידו על חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך". למה הכית לא נאמר אלא 'למה תכה' אע"פ שלא הכהו נקרא רשע."
בעיית האלימות שאליה שם לב משה, פוקדת לא אחת גם את החברה שלנו ומחלחלת לכל רבדיה. רבים וטובים ישבו על המדוכה בניסיון לזהות את הגורם להתרחבותה של האלימות בכלל בחברה, אולם לדעתי מה שצריך להטריד אותנו יותר מכל היא תופעה של אלימות במשפחה: כלפי ילדים ושל בני זוג האחד כלפי השני. בציבור הדתי קיימת נטיה לחשוב כי "אצלנו" התופעה הזאת לא קיימת, שהרי "אצלנו" יש רק משפחות טובות שבהן פותרים בעיות בדיבור ולא במכות. למרבה הצער, אין הדבר נכון. אני גם פעם סברתי כי אצל ה"משפחות הטובות" זה לא קורה, וכי אלימות היא מנת חלקם הבלעדית של משפחות הסובלות ממצוקות שונות: כלכליות, חברתיות, חינוכיות ועדתיות. בפועל, השנים גילו בפני כי תופעת האלימות במשפחה חוצה את כל הקווים החברתיים, החינוכיים והתרבותיים. אם פעם התביישתי לשאול מטופלים לגבי קיומה של אלימות במשפחה, היום אני שואל כל זוג וכל משפחה שמגיעים אלי האם קיימת אלימות ופעם אחר פעם אני מוצא את עצמי מופתע מהתשובות.
הספרות הפסיכולוגית רואה בעין ביקורתית מאד הפעלת כוח פיזי נגד ילדים ובית המשפט העליון בשנת 2002 אף יצא בהתבטאות חריפה נגד התנהגות כזאת מצדם של ההורים. כשמדובר על הפעלת כוח פיזי נגד ילדים לא מדובר ב"פליק" שנותנים לילד בן שנה וחצי המנסה לדחוף את האצבע שלו לתוך שקע חשמלי, אלא בהתנהגות של הורה הפורק את תסכולו וכעסו על הילד.
מעבר לאלימות הפיזית, אותה ניתן לזהות בקלות, ישנן גם אלימות נפשית, כלכלית ורוחנית. לעיתים אחד מבני הזוג שולל מהשני את הזכות ואת החופש לחשוב ולנהוג בצורה עצמאית. יש בני זוג המנסים לבודד בני זוג מחברים, מבני משפחה והעולם החיצוני.יש תופעות של קנאות בהן עוקבים בצורה אובססיבית אחרי פעילות בן הזוג. במישור הכלכלי ישנם זוגות בהם אחד מבני הזוג משליט טרור ולא מאפשר לשני גישה לכסף בצורה מספקת, ודורש דין וחשבון על כל פרוטה והסתפקות במועט שעה שהוא עצמו עשוי להיות פזרן ונהנתן. אלימות במישור הרוחני נגרמת כאשר אחד מבני הזוג גורם לשני לחוש אשמה על אופן התנהלותו ו/או להאשים אותו בקשיים הקשורים בכך שהמשפחה אינה מחויבת לרמה דתית הרבה יותר גבוהה.
סוגים אלה של התעללות קשים לזיהוי, לעיתים גם לאדם שעובר אותם. ישנה בהחלט נטייה לנהוג בסלחנות כלפי בן זוג המשליט טרור שכזה, אם מתוך תקווה כי מדובר באירוע חד פעמי ואם מתוך "הבנה" ש"קשה לו" וכך הוא מביע את הקושי שלו. לאדם החי תחת משטר של טרור קשה להביע קושי כי הוא חש בושה. אין לו תמיכה מבחוץ, וכך הזעקה מוחנקת. לא פעם אישה פונה אל אימה ומספרת לה על התעללות שהיא חווה, אולם האם – מתוך תפיסת העולם שלה – אומרת לביתה כי היא צריכה לשתוק, לקבל את הדברים ולנסות לשפר את מעשיה.
כמו משה רבנו שבתהליך ההכשרה שלו להנהגה נאלץ להתמודד עם מעשי אלימות, כך ראוי שגם אנו נעשה בכל הקשור לתופעה הקשה של אלימות במשפחה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
