אמנם במדור זה אנו סוקרים ספרים, אולם הפעם אני מבקש לחרוג מהמקובל לטובת ערכה שבדומה לספר טוב, גם בכוחה לעורר מחשבה ודיון.
מה משותף לחוף דוגית בכנרת, שיער ארוך/ "קוקו" לבנים, נרגילה, עישון, יחס לחיילי צה"ל ולגלישה באינטרנט? איך מתחברים להם תפילה, מדרשות לבנות, כיפה בגודל גרוש, צניעות, חילונים וצפייה בטלוויזיה? ובכן, האמת היא שאין קשר, למעט העובדה שכולם יכולים להיחשב נושאים שהנוער הציוני- דתי עסוק או מתחבט בהם. בקביעה רחבה יותר ניתן גם לומר שחלק גדול מהנושאים הללו, כמו אחרים נוספים, נחשבים כ"טאבו" בעיני הורים ומחנכים החוששים לפתח לגביהם דיון עם בני הנוער. אלו שכן "מעיזים", נתקלים לא פעם בחשדנות ולעיתים אף בריחוק.
מי שהחליט להרים את הכפפה הוא ידידנו הרב יונה גודמן, ראש תחום אמוני במכללת "אורות", שיחד עם מרכז ישיבות בנ"ע ומרכז מהו"ת, הבין את מה שמבינה הקריינית הלחשנית של מוקד התנועה בכל פעם שהיא מבקשת מהנהגים לנסוע בדרכים חילופיות. כשאי אפשר הגיע למטרות בצורה הישירה והפשוטה, חייבים למצוא נתיביים חילופיים, חלקם לא שגרתיים.
"הנתיב החלופי", במקרה זה, היא "אנינחנו" – ערכת קלפים צבעונית העוסקת וממחישה רבים מהמצבים והסוגיות שבני נוער בציונות הדתית מתמודדים אתם. הערכה הכוללת 98 כרטיסיות שעליהם איורים צבעונים ועמם 98 כרטיסים עם מונחים שיש בהם הבעה ערכית ("אסור", "חובה") או רגשית ("מבלבל", "עצוב", "מעודד" ועוד), וכן חוברת הכוללת 32 הפעלות אפשריות. המשחק עם החומרים הללו אמור להוות טריגר לקראת דיון משמעותי ועמוק בסוגיות שהוא מעלה, כשמטרת-העל (שלפחות המחברים הגדירו) היא בירור מהותי של הזהות הציונית-דתית במעגלים שונים.
על השאלה עד כמה "אנינחנו" מספקת את הסחורה אין לי תשובה, ואני מעריך כי גם להוריו של המיזם הצעיר הזה (שהעבודה עליו נמשכה כשנה וחצי) עדין אין אינדיקציה. מה שברור הוא שהצלחתו תבחן לא רק ביכולת לעורר דיון, אלא בעיקר ביכולתו לגרום לחשיבה והזדהות אצל הנוער, כמו גם אצל המבוגרים.
ייתכן כי אני הוזה, אבל בדמיוני אני רואה משפחה מתיישבת בערב שבת חורפי שכזה (בחוץ גשום ורטוב מידי בכדי ללכת לפגוש את החבר'ה או לפצח גרעינים על הברזלים ליד הסניף) לאחר סעודה דשנה, כשעל השולחן ערכה של "אנינחנו". האם המתבגר בן ה-17 "יעז" במשחק לגדל "קוקו" ובכך לומר את מה שבמציאות אין לו אומץ לומר להוריו? האם האולפניסטית שבסתר ליבה חושבת על שירות צבאי, תתיר לעצמה לפתוח את הנושא במסגרת משחק בשיעור חברה ("כי זה רק משחק"..)? ואידך זיל גמור לגבי נושאים "בעייתיים" הרבה יותר (צניעות, פורנוגרפיה, אינטרנט, עישון של חומרים שונים ומשונים ועוד).
השאלות הללו ממחישות כי חומרי הבסיס לקיום הדיון, שהוגיו של "אנינחנו" חותרים אליו, הם לאו דווקא הכרטיסיות הצבעוניות ומערכי ההפעלה, אלא בעיקר אמון וכנות הדדיים. האם המבוגר שמול הצעירים הללו יהיה מספיק חכם כדי להבין ולהכיל את מה שהם יאמרו לו? האם הוא ימצא בתוכו יכולת לוותר על הביקורת והשפיטה המוקדמת ופשוט להקשיב? האם בני הנוער יתנו לו בכלל סיכוי? האם יהיה להם מספיק אמון במי שמולם בכדי "לשחק את המשחק", או שכמו תמיד הפחד מ"מה יגידו" הוא זה שיקבע את הכללים?
השאלות הללו שולחים את כל מי שחושב או רוצה לרכוש את הערכה המעניינת הזאת לעשות שיעורי בית מקדימים ביחסי אנוש. בלעדיהם, שכן מדובר בערמה סתמית של כרטיסיות עם איורים והיגדים ותו-לא.
"אנינחנו" פיתוח: יונה גודמן, איורים: יפעת שנלר, הוצאת מרכז ישיבות בנ"ע ומהו"ת. לרכישה: 02-5331661 שלוחה 273
איתמר מור הוא עורך עלון "השבת"
