אני מבקש לחרוג הפעם מסגנון הדברים הרגיל שלי בטור זה, ומבקש הפעם לשתף אתכם, הקוראים, בלבטים האישיים שלי הקשורים בהכנתו של טור כמו זה העוסק במתן יעוץ. חלק מהדברים אמרתי גם לפני מספר שבועות ברב- שיח שארגנה עמותת רבני "צהר" שעסק במתן ייעוץ אישי על ידי רבנים ופסיכולוגים באמצעי התקשורת כמו אינטרנט ועלוני פרשת השבוע, ושבו התכבדתי להשתתף.
ראשית יאמר כי מתן ייעוץ אישי בערוצי תקשורת מציב, בראש ובראשונה, בעיה אתית לנותן הייעוץ. בעיה זו נוצרת בשל חוסר האיזון בין הכוחות של נותן העצה לבין מקבלה. קיימת תמיד סכנה, כי ביודעין או שלא יודעין, נותן העצה ישתמש בכוח שניתן לו על מנת לקדם את ענייניו על פני או על חשבון ענייניו של הפונה אליו או הקורא התמים. אין ספק כי ברוב המקרים היועץ (הרב או הפסיכולוג) מעוניינים ללא ספק לסייע ולספק מידע רלוונטי לציבור הרחב, אולם לא פחות מכך חשוב להם לקדם סדר יום מקצועי או חברתי ולעיתים ישנו גם הרצון לפרסום עצמי. לנותני העצות יש עניין ליצור אווירה שבה קבלת ייעוץ פסיכולוגי הוא דבר לגיטימי ומקובל. עם זאת, גם למייעצים יש בעיה עם הפורמט הפומבי והאנונימי שמציעה התקשורת ולו משום שלעולם לא ברור לחלוטין מה באמת מסתתר מאחרי השאלה שנשאלה? האם היא מגמתית מסיבה זו או אחרת? כפסיכולוג, אני חייב להודות, כי כמעט בכל פעם אני שואל את עצמי מדוע אנשים בוחרים לפנות בנושאים חשובים כל-כך בצורה אנונימית מחד, אבל המונית ולא אישית מאידך. הרי ישנן דרכים סלולות ומסודרות יותר?
מבחינתם של הפונים לקבלת עצה, אין ספק שייעוץ באמצעות התקשורת הוא דבר זמין וכדאי. יעוץ שכזה אינו עולה כסף, מבטיח אנונימיות והחשוב מכל (וגם הבעייתי מכל) הוא אינו מחייב אותם כלל ועיקר לקבל את העצה. גם הקוראים, המאזינים או הצופים (תלוי באיזו מדיה המדוברת) נהנים מהיתרון של מתן עצות בתקשורת. כווני החשיבה והרעיונות המוצגים הם לא פעם ישימים גם במקרים נוספים, ולכל הפחות יש בכוחם לעורר דיון או מחשבה נוספת. בנוסף לכך, כשקוראים שומעים שגם לאחרים יש "בעיות", הם מקבלים את התחושה כי הם אינם לבד עם הבעיות שלהם וכי יש לגיטימציה לפנות ולקבל עזרה. מצד שני הגורם המייעץ צריך תמיד לשאול את עצמו מה תהיה ההשפעה על כלל הנחשפים לתשובה ולבחון האם נזק אפשרי אינו עולה על התועלת.
על מנת לתת פתרון למכלול הבעיות הללו, אנו נדרשים לסוג של חוזה לא כתוב בין נותן העצה ובין קהל שמעו לקחו. הקוראים צריכים לזכור, בראש ובראשונה, כי בעיות אישיות ומשפחתיות לא ניתנות לתיאור – ועל אחת וכמה לפתרון – רק באמצעות הצגתן במספר משפטים מצומצמים. טורי הייעוץ בעלונים, באינטרנט או ברדיו מאפשרים הצצה חטופה לבעיה, כשהכוונה לפתרון מחייב עיון מעמיק בהרבה.
במקביל אנו המייעצים (רבנים, פסיכולוגים, יועצים משפחתיים או זוגיים) צריכים לשמור על צניעות ולזכור שאיננו יודעים את הכול בכלל וביחס לשואל בפרט. עקרון מנחה נוסף הוא התמקדות במתן עצות הנמצאים בתחום מומחיותו של היועץ, וגם אז לא יעשה זאת בצורה פסקנית. פעמים רבות אני מעדיף לענות באמצעות מתן קווים כללים, כווני חשיבה או פריסה מחודשת של הבעיה מלענות בצורה פסקנית. בצורה שכזאת אני מאפשר בחירה של דרך מתאימה תוך השארת שיקול הדעת לאדם עצמו. חובה גם לסכור כי ישנם מקרים בהם פשוט אין עצה טובה. פשוט כך!
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ויועץ משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה.
