משנה: "האם אתה מקורי או סתם חיקוי", שואל הרב אלי שיינפלד, ושולח את כולנו לבדק בית שאמור לברר עד כמה אנו נאמנים לרף הפנימי שלנו ולעצמנו בכלל. האם אנחנו באמת נוכחים בעולם, או שאנו סתם צל חיוור של מישהו שאותו אנחנו מחקים? בחינות הבגרות כמשל
לרוב לא נדרשת יותר מהתבוננות פשוטה בכדי לאבחן כי סביבנו בבית הכנסת ישנם סוגים שונים של מתפללים. יש מי שמעדיף לעמוד מכונס, ידיו מונחות לו כנגד ליבו והוא מייחד את מחשבותיו ואת כוונותיו. יש מי שדווקא מעדיף להתנועע במרץ ולקיים בעצמו את דברי הפסוק "כל עצמותיי תאמרנה". ישנם כאלו שאפילו רוקדים ומקפצים בספונטאניות וכל זה מתוך רצון להידבק עם אביהם שבשמיים. ישנם אחרים העומדים כפופים ונכנעים בתפילתם, כעבדים העומדים בפני רבם.
בהקשר לנענועים בתפילה כתב בעל ה'פסקי תשובות': "והנענוע, שהוא כוח הנשמה, הוא הכל לפי מה שהוא אדם ומשתנה בכל אדם לפי צחות נפשו ולפי מעשיו. לכן אין לאדם לחקות תנועות אחרים כי לא יהא בה חיות אלוקות".
דברים אלו מלמדים אותנו כלל חשוב לפיו המוקד המרכזי בתפילה הוא אישי ובלתי ניתן להעברה או לשכפול. הכוונה הפנימית ולא הצורה החיצונית היא זו שיוצרת את התפילה, ואת הדרך אל הכוונה כל אחד צריך לברר ולעבור בעצמו התפילה האמיתית ביותר היא זו שנובעת מתוכיותו של האדם, ולא אחת שמהווה חיקוי חיצוני לסביבה הקרובה. מי שמעדיף להתרכז רק ב"איך זה אמור להיראות" ופחות ב"איך זה אמור להרגיש", לא רק שאיננו מביא את עולמו הפנימי לידי ביטוי בתפילתו, אלא שתפילתו היא כמעט חסרת משמעות.
בימים אלה אנו עומדים בסופה של שנת לימודים. זוהי תקופת בחינות הבגרות שאמורות למדוד ולשקף את
ידיעותיהם של התלמידים. דרכים שונות ומגוונות יש לתלמידים להתכונן לקראת הבחינות המסכמות. יש מי שמעדיף לשנן בעל פה עמודים שלמים. אחר מציין לעצמו סימנים קצרים שאותם הוא מפרט במהלך הבחינה. ישנם תלמידים ששומרים חסד ללימוד האיטי, היסודי והמעמיק. אחרים חושבים שרק מרתון לימודי אינטנסיבי בסוף השנה הוא הדבר היעיל ביותר.על אף הגוונים הרבים וריבוי שיטות הלמידה, כוונתם המשותפת של הלומדים השונים היא אחת: לדעת כנדרש את חומר הלימודים ובזמן אמת להצליח לענות על השאלות במבחנים.
אולם יש גם סוג נוסף של תלמידים: אלו שמעדיפים לא ללמוד אלא להעתיק מחבר או מדפים שהכינו מראש (או מ- sms שנשלח תוך כדי). מי שמחליט לנהוג כן, יוצר בסך הכל חיקוי, העתק זול של דבר שאיננו שלו מלכתחילה. הוא לעולם לא יהיה כמו הדבר המקורי. המילה "העתקה" באה מן המילה "עותק". עותק הוא אף פעם לא הדבר המקורי, הוא רק העתק. מכאן שאדם שמעתיק לא מביא את עצמו לבחינה. הוא מביא משהו זר לחדר הבחינות, והציון לא משקף את העמל שלו. הוא בסך הכל מעיד על הידע של זה שממנו הוא העתיק.
אחד הדברים הבעייתיים ביותר (מלבד הפגיעה באמון וגניבת דעת המורים) בהעתקה היא ההתרגלות לנהוג בדרך שלא מבטאת את עצמי ואת אישיותי. אני משווק תוצר ששמי (או ת.ז. שלי) מופיע עליו, אולם הוא לא באמת שלי. הוא העתק לא מוצלח של הדבר האמיתי. אדם שמעתיק הוא אדם שמתרגל לעבור את חייו מבלי להביא את עצמו לידי ביטוי. כל קיומו בא לו באמצעות החיקוי, מחוסר מקוריות. הוא אולי נוכח פיסית, אבל נעדר לגמרי מהעולם ברמה הרוחנית.
אנו אמורים לשאול את עצמנו תמיד עד כמה אנו מביאים לידי ביטוי בחיינו את עולמנו הפנימי, את הערכים שלנו, את האמונות שלנו, את הקוד הפנימי שבו אנחנו לא רוצים לבגוד משום שבלעדיו אין לנו קיום. האם אנחנו אנשים מקוריים, או שמא אנחנו מסתפקים בלהוות חיקוי זול לאחרים? האם אנחנו מספיק חזקים בכדי לחיות את חיינו שלנו, או שמא החלטנו להתעלם מעצמנו והתפשרנו על לחיות את עולמו של החבר?
הדברים נכונים ביחס לתלמיד שלא עומד בפיתוי ההעתקה בבחינות הבגרות, אולם הוא נכון באותה מידה כלפי כל אדם שנאלץ לעמוד במבחני השגרה השונים. האם אני אומר מה שאני חושב, או את מה שהאנשים שסביבי מצפים לשמוע? האם אני חי את עולם הערכים שבאמת מתאים לי או שמא התפשרתי על חיים שבנויים מציפיות של החברה, מתרבות החיצונית ולחצים משפחתיים? האם אני נוהג במכונית שלי בצורה רגועה וזהירה, או שאני מתרץ לעצמי את הנהיגה הפרועה שלי ב "ככה כולם נוהגים"? האם אני מקטר באופן תמידי וצובע את החיים קבוע בשחור, או שאני מצליח להתעלות מעל החיצוניות ולהעניק לחיים צבעים שמתאימים לי?
השאלות הללו מובילות כולן לנאמנות למקורי שבי. הן אמורות להוליד ממד של אחריות. אין כאן חלוקה האומרת שבבחינות "זה בסדר להעתיק אבל בחיים זה בעייתי". ממד האחריות הוא רף הנאמנות שלי לעצמי ולבחירות שאני עושה בכל תחום. נפש האדם אחת היא; וכשאדם יוצר שכפול זול במקום אחד, הנפש כולה מאבדת ממקוריותה באופן כללי.
וכשם שנכונים הדברים ביחס לאדם הפרטי, הם נכונים גם לכלל הציבור. באיזו חברה היינו מעדיפים לחיות: האם בחברה שמגשימה חיים ערכיים ייחודיים, או באחת שנסחפת והתרבות שלה מוכתבת כולה מבחוץ? האם אנו מעוניינים בחברה שבכוחה לייצר דברים מקוריים ומשמעותיים, או מתפשרים על "תוצרת חוץ" ומייבאים דפוסי התנהגות זרים וזולים ממקומות רחוקים?
הרב קוק בספרו "אורות" התייחס לשאלות הללו ושם הוא קובע כי אחת הטעויות היסודיות של עם ישראל נובעת מהעתקת דפוסי חייהם של הגויים שסביבנו: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו… אם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו ועם שישכח את עצמו הוא בוודאי קטן ושפל."
אז הכל מתחיל מבחינות הבגרות… באותם רגעים משמעותיים שבהם עליך להחליט האם אתה אדם עקרוני, אתה למעשה מעיד עד כמה אתה נאמן לעצמך ולמי שאתה. האם אתה שומר על הרף הפנימי, או מוותר והופך לעותק חיצוני של מישהו אחר? אם נצליח להתרגל לייצר דברים מקוריים משלנו גם בבחינות האישיות וגם במשימות הלאומיות, אין ספק שבנו, באומה ובעולם בכלל יופיעו כוחות רעננים של יצירה ושל התחדשות.
אז לכל מי שנבחן שיהיה בהצלחה רבה במבחנים שעוד נותרו, ולמי שהמבחנים כבר מאחוריו, לפניו משימה משמעותית של המשך הוצאת הכוחות אל הפועל בצורה מקורית. בהצלחה!
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
