בפסיכולוגיה של האדם ישנן תורות רבות המסבירות מהם הדברים המניעים את האדם. האם אלו היצרים הפנימיים או אולי ההתנהגות הסביבתית? האם השאיפה למציאת משמעות בחיים היא זו שדוחפת את האדם? או אולי הכמיהה למימוש עצמי?
לא ניתן לתת תשובה חדה וחותכת לשאלות הללו. סביר יותר שהתנהגותם של אנשים נקבעת בידי שלל גורמים המעצבים את התנהגותם. אדם יכול גם לנהוג בצורה שונה בשלבים שונים של החיים, בהתאם לגורמים הדומיננטים בחייו באותה תקופה.
קהלת בוחר להתמקד בקנאה כמניע התנהגותי. גם הוא מודע לכוחה של הסביבה וליכולתה לעצב התנהגות. אביו של שלמה, דוד המלך גם הוא אמר זו במזמור הפותח את ספר תהילים במילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב". כלומר, הסביבה משפיעה על הדרך בה אנו מתנהגים ועל ההחלטות שאנו מקבלים. ההשפעה נובעת מחיקוי או מרצון להתיישר לפי הנורמות הסביבתיות. לפעמים ההרגשה שאם "כולם" עושים את זה, אז זה בסדר מכתיבה את התנהגותנו.
אולם קהלת טוען כי גם כאשר אדם נמצא בחברה ישרה ומתוקנת הוא עלול להגיע להתנהלות לא ראויה, גם אם לא במישור ההתנהגותי המעשי, אז במישור המחשבתי והכוונתי. כך אומר קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח". ה"מצודת דוד" כותב על כך: "מעשה כשר וישר אשר היא קנאת מרעהו…שלא עשוה לשמה כי מחמת קנאה בראותו תפארת רעהו בעבור כשרון מעשיו ומתקנא בו ואוחז במעשיו למען לא תגדל תפארתו עליו". דברים אלו קובעים כי לא די בעשיית הדבר הנכון, אלא יש גם לבחון מאיזה מקום אני עושה אותו. אם המוטיבציה והמניעים באים ממקומות פסולים, אין ערך למעשה טוב ככל שיהיה. אנו אמורים לעשות דברים מתוך רצון לעשות את הדבר הנכון ולהטיב, ולא בכדי לזכות בכבוד או הוקרה.
ובכל זאת, נשאלת השאלה, אם אנו עושים את הדבר הנכון מה כל כך משנה מה הן הכוונות? זאת ועוד: אם החברה מרוויחה ממעשי, האם באמת משנה למי שנעזר בי מה המניע שלי? האם למי שנעזר בי אכפת האם עשיתי זאת לשם שמים או כדי שיראו אותי או "יגידו עלי"? ברוב המקרים התשובה היא שלילית, ועם כל זה עדיין יש כאן בחינה של "טובל ושרץ בידו". אם הדחף שהביא למעשה הטוב בא מקנאה, התנשאות או רצון להתהדר בעיני אחרים, נוצרת סביבי בפועל אווירה חברתית לא ראויה. קהילה וחברה אינן יכולות להתקיים כשהמוטיבציה לעשיית טוב כרוכה בהתמקדות בצרכים האישיים (במקרה הטוב) או בפגיעה באחרים (במקרה הגרוע).
קנאה עלולה להוציא את האדם מדעתו ולגרום לו לפעול בצורה מנוגדת לעקרונותיו. הסיפור יוסף והאחים מדגים זו בצורה הברורה ביותר; כיצד "קורטוב" של קנאה בין אחים מצליחה לדרדר אומה שלמה לגלות ועבדות איומה של מאות שנים. הקנאה קיימת בתוכנו, אולם נשאלת השאלה מה עלינו לעשות אתה? כיצד יש להבין אותה?
סבורני כי קנאה מבטאת משהו בדימוי העצמי של האדם: תחושת ערך עצמי נמוך, חוסר שלמות, חוסר סיפוק עצמי ועוד. הקנאה היא למעשה מראה המשקפת לנו מקומות בהם אנו יכולים להשתפר ולגדול, ומי שזוכר זאת ידע להפנות את מבטו חזרה מהאחר אליו פנימה. הבעיה היא לא הצלחתו של האחר, אלא איך אני משפר את הדימוי העצמי שלי ללא כל קשר אליו. בהקשר זה מעניין כי גם אנשים שמכוונים להתעלות אל מעל אחרים, אינם חשים כי באו אל המנוחה והנחלה גם כאשר הם מצליחים במשימתם. אדרבה, הם שרויים במתח וחרדה תמידים שמא אלו שאותם עקפו אתמול ינסו לעקוף אותם מחר.
יחד עם זאת יש מקומות בהם הקנאה ראויה בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה". ההבדל בין קנאה זו לקנאה השלילית הוא בכך שהיא לא נועדה לשפר את מעמדו החברתי של האדם, אלא להביאו למקום ערכי ורוחני טוב יותר.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל קליני של מכון שינוי בהרצליה
