יש סיכוי לא מבוטל שבחופש הקרוב, הילד שלכם ימצא את עצמו באחד מחופי הכנרת חווה חוויות מפוקפקות הקשורות באלכוהול ועישון ולפעמים אף יותר מכך. זה קורה גם אם הוא "ילד טוב ירושלים" ובשנה הבאה הוא הולך לישיבה גבוהה. דובי גלר מסביר מדוע
הדברים הבאים אמנם נכתבים לקראת חופשת הקיץ , אולם כמי שמסייר בחופי הכנרת תדיר אני מעיד כי הם נכונים לכל ימות השנה.
לרוב ההורים שמות כמו "חוף דוגית" או "חוף לבנוּן" (חופים בצפון מזרח הכנרת) אינם אומרים דבר. בפועל מדובר בשניים מהחופים הפופולאריים בקרב בני נוער, גם אלה הדתיים.
מעבר לכך שבחופים הללו יש מעט מאוד צניעות, יש בהם כמה רכיבים חברתיים שבני נוער מתבגרים מחפשים, ושבמשך השנה הם מוצאים אותם ב'זולה' היישובית/שכונתית, במעיינות,מקלטים או בכל פינה מבודדת אחרת:
א. מפגש עם בני נוער רבים ומגוונים: אחד הצרכים של בני נוער בגיל ההתבגרות הוא מפגש בלתי אמצעי עם חברה שווה להם, הריגוש הגדול נוצר כשהמפגש הוא בני נוער רבים ומגוונים ככל הניתן. יש בכך סוג של שבירת גבולות, והחוף מאפשר מפגש שכזה.
ב."האח הגדול איננו": בישיבה/אולפנה, בית הנוער/המועדון/הסניף, בחוג או בכל מסגרת אחרת, עולם הכללים נקבע למעשה ע"י המבוגרים. במילים אחרות: אין באמת חופש. עינו של האח הגדול לעולם פקוחה ומכתיבה גבולות וכללים. בחוף אין מדריכים, אין מבוגרים ובטח שאין הורים..
ג. שבירת גבולות וסמכות: גבולות מעצבים את אישיותנו מחד ומונעים מאתנו נזקים מאידך, אך עלולים לגרום לתחושה כי הם מונעים מאיתנו את "הזכות להגדרה עצמית". מתבגרים רוצים לבחור בעצמם לעצמם באמצעות מתיחת גבולות ובחינת סיכונים. החופים מציעים שלל רחב של התנסויות בתחום זה. זה מתחיל בהיכרות עם נוער, דבר שמצריך את האומץ לגשת לאחר שאותו איני מכיר. זה ממשיך בצורך להסתדר במקום לא מוכר (חופי הכנרת או חופי אילת -או כל אפשרות אחרת), התנסות בשתיית אלכוהול, עישון סיגריות/נרגילה וכדו' ולעיתים אפילו סמים. ההתנסות יכולה להיות ראשונית או המשך להתנסויות קודמות, אך הריגוש הוא תמיד גדול משום שאין מי שיפריע. התנסות נוספת היא כמובן בתחום הצניעות והמפגש עם בני/בנות המין השני, וגם כאן אין גבולות. ודי לחכימא.
ד. אז מי מגיע לחופים? גם פה המגוון רחב מאוד. על מנת להמחיש את העניין אביא את הדוגמא הבאה: באחד הלילות במהלך סיור על החוף במסגרת עבודתי בפרויקט "הפוך על החוף", נפגשתי עם קבוצת נערים שנראתה נורמטיבית לחלוטין. התיישבתי אתם. גלגלנו שיחה ואז התברר כי הנערים הללו עתידים ללמוד באחת הישיבות הגבוהות בתחילת אלול. סקרנותי לא עמדה לי ושאלתי אותם: "אז מה אתם עושים פה?". תשובתם החד- משמעית של הנערים הייתה: "יש עוד חודשיים עד אז תן ליהנות מהחופש". לחלקם תהיה זאת התנסות ראשונה ואחרונה. לחלקם זוהי רק עוד תחנה בדרך בעולם של תהיות ושאלות רוחניות, לאחרים תהיה זאת המחשבה נוספת לכמה העולם קר ומנוכר ולכך ש"לאף אחד לא באמת אכפת ממני", עולם של בריחה מן המציאות הכואבת.
כך או אחרת, הנערים הללו לא היו שם במקרה. הם מייצגים את החתך של הנוער הדתי-לאומי המגיע לחופים, ובעניין זה צר לי לומר אבל אין יוצאי דופן. ההורים אולי אינם ערים או מודעים לגמרי לתוכניות של ילדיהם, אולם אין הדבר מעיד על מה שישנו בפועל. היציאה מן הבית לחוף נסוכה בהרבה ריגוש וציפה, גם אם השהייה בו היא רק כתחנת ביניים לקראת הטיול למחרת בבוקר בנחל יהודייה , בריכת המשושים או בנחל זוויתן. יש כאלו שהתנסות זו לא תחזור אצלם לעולם, אולם הם היו צריכים לבדוק את העניין בעצמם. אולם יש מי שעבורם הביקור בחוף הוא תחילתה של נפילה ארוכה ומתמשכת בשלל התנסויות ושאלות בסוגיות אמוניות של צניעות, טהרת הברית, התנסות באלכוהול ואף סמים. הילדים הללו יחזרו הביתה ולרוב לא נדע, אפילו לא יעלה על דעתנו. גם הם לא ידעו מה להגיד ואנחנו ההורים לא נדע מה לשאול. מכאן ואילך הרלוונטיות שלנו תמשיך להיות רק ב"כאילו".
האם כאלו הם רוב בני הנוער?
.המציאות מראה כי רוב בני הנוער מצויים בקבוצה השלישית שגם אם איננה מגיעה בפועל לחוף ,לזולה או לכל אחד מן המקומות עם המאפיינים הנ"ל, הם נמצאים שם מבחינה נפשית. זהו עולם שבו התלת הספק באמונה היא לגיטימית גם בפומבי, אין צורך לחכות עם זה ל "לאחרי הצבא", הנורמות החברתיות הדתיות כיום מאפשרות להם את המקום הרגשי הזה. עבורם החוף הוא רק עוד מקום להחצנת הספקות והשאלות.
דובי גלר הוא מתאם הרשות למלחמה בסמים במועצה אזורית גולן ומנחה בנושא נוער בגוש הדתי בגולן.
