"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דבר ה' אל משה…"
רבים מן הפרשנים התלבטו בהבנת פרשה משונה זו שכן כיצד ניתן לעבור על כל המצוות כולן ועוד בשגגה? גם אם נאמר כי מדובר בקרבן המובא על שגגת הקהל, הרי התורה בפרשת ויקרא כבר לימדה אותנו כי קיים קרבן אחר לשגגה מעין זו והוא פר העלם דבר של ציבור, אשר הקרבן בפרשתנו שונה ממנו בשני מובנים: ראשית, בפרשתנו הקרבן איננו רק קרבן חטאת אלא קרבן המורכב מפר לעולה ושעיר לחטאת. שנית, שגגת הקהל בספר ויקרא הינה על עבירה ספציפית "ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה" ואילו פרשתנו מדברת בשגגה בכל המצוות כולן "ולא תעשו את כל המצוות האלה".
הגמרא במסכת הוריות (ח.) מבארת כי ההבדל נעוץ בסוג העבירה: בעוד שבפרשת ויקרא השגגה הייתה בעבירה "רגילה", בפרשתנו מדובר בשגגה בעבודה זרה השקולה כנגד כל התורה כולה. ההסבר אולי פותר את השאלה, אולם עדיין אין זה פשט הכתובים המדברים במפורש על שגגה בכל התורה ממש ולא בדבר השקול כנגד כל התורה. זאת ועוד: אין בפרשנות זו בכדי להסביר מדוע על עבירה שכזו כאשר היא נעשית ע"י ציבור לא די בחטאת אלא נדרש מהציבור להביא בנוסף לחטאת גם קרבן עולה.
הרמב"ן מבאר כי פרשתנו מדברת על תופעה השונה בתכלית מכל העבירות שבכל התורה כולה, ולכן נקבעה כפרשה בפני עצמה. בכל התורה כולה מדובר על טעות כזו או אחרת שעושה האדם המאמין או הקהל המאמין. זהו גם ההקשר לפר העלם דבר של ציבור המובא בעקבות מצב שבו הטעה בית הדין את הציבור ביחס לאחת מן העבירות. פרשתנו, לעומת זאת, עוסקת בטעות שטעה עם ישראל ביחס לעצם האמונה בתורה ומצוותיה שהובילה לעזיבת התורה כולה, ובלשונו של הרמב"ן: "כגון שיחשבו שעבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם". אם נפשט את הדברים נאמר כי לדעת הרמב"ן התורה מדברת על מצב בו עם ישראל ככללו יודע על קיומה של השבת ואף על האיסורים הנהוגים בה, ואעפ"כ רובו ככולו מתעלם מכך. תופעה זו המוכרת לכולנו מהחיים אינה מכונה על ידי הרמב"ן כפירה אלא "שגגה" וכל זאת משום שהיא נובעת היא ממשוגה- מטעות בתפיסתו האמונית של עם ישראל את התורה והמצוות.
הרמב"ן לא מסתפק בקביעה תיאורטית זו ומביא שלש דוגמאות מההיסטוריה של עם ישראל שבהן רובו של עם ישראל שגה בתפיסתו האמונית ועזב את התורה כולה. הדבר קרה בתקופת מלכי ישראל, בתקופת החורבן וכן בתקופת שיבת ציון. בחינה של דוגמאות אלו מעלה כי משברים שכאלו עשויים להיגרם כתוצאה משלטון מרכזי שיש לו עניין בעקירת התורה (ירבעם), מטראומות קשות היוצרות משברים באמונה (לאחר החורבן) או לאחר גלות ארוכה (שיבת ציון).
ריה"ל (כוזרי מאמר ג פסקה סג) המודע אף הוא לתופעה זו, מציין כי טעות שכזו בה "שכחו רוב העם התורה והמצוות לגמרי" עשויה להתרחש למרות קיומו של מיעוט "דתי" בעם ישראל המקפיד על קלה כבחמורה ולוקח אחריות על מסירת התורה.
כפי שכבר נרמז, השוואה בין דברי הרמב"ן הללו לתופעת החילוניות בדורות האחרונים מתבקשת כמעט מאליה. מהשוואה זו עולה כי אין לראות בחילוני מומר להכעיס או לתיאבון. לא זו בלבד, אלא שמדברי הרמב"ן גם עולה כי היחס אל החילוני כאל "תינוק שנשבה" שמצווה לאהבו ולקרבו, איננו מוגבל רק למי שגדל בבית חילוני, אלא גם למי שגדל בבית דתי והחליט ליטוש את דרך אבותיו. כאן כמו גם כאן, מדובר בתופעה אחת הנובעת ממחסור בכלים אמוניים נכונים המאפשרים לאדם להתמודד עם רוח הזמן, וכשלאדם אין כלים הוא נשאב לתוך תופעות העוברות על כלל ישראל. זאת ועוד: מההשוואה עולה כי "חילוניות" היא תופעה בת-חלוף שחוזרת מדי פעם בעם ישראל ושתמיד נגרמת כתוצאה מאירועים (גלות או שואה) המחוללים משברים באמונה אצל רוב העם.
יש שרצו להסיק מדברי הרמב"ן הללו כי כל עבירה של חילוני יש לדונה כעבירה שנעשתה בשוגג (הגדרה לה השלכות לתחומים רבים כמעשה שבת וכדומה). אולם לעניות דעתי אין הדבר כן, שכן אינו דומה מי שאינו מעוניין לעשות עבירות ואעפ"כ עשה עבירה זו בטעות (אם משום שלא ידע את גדריה או מכל סיבה אחרת), למי שכלל לא אכפת לו מהעבירות והוא מעוניין לעבור עליהן (למרות שהוא יודע על קיומן) מתוך הטעות הנעוצה בתפישת העולם הרווחת בחברה שאינה מייחסת רלוונטיות לתורה.
חלוקה זו מתבארת גם לאור האבחנה שעושה הרש"ר הירש (ויקרא ד יג; במדבר טו כב) בין הפועל "שגה" לפועל "שגג". הרש"ר הירש מסביר כי "שגגה" היא טעות מעשית בעוד "משוגה" היא טעות תפיסתית, כשלדברינו השוגג הוא מי שצודק בתפיסתו אך טועה בעשייתו בעוד שמי שטועה בתפיסתו ועושה במתכוון הינו מזיד בעשייתו ושוגה בתפישתו.
לאור אבחנה זו בין "שגגה" ל"משוגה" יש מקום להבין מדוע הקרבן שנדרש מהקהל בפרשתנו, איננו קרבן חטאת בלבד אלא קרבן עולה. קרבן עולה, בניגוד לקרבן חטאת, אינו בא לטפל בחטא מעשי כזה או אחר אלא בעצם הקשר בין האדם לבוראו. קרבן שכזה כשהוא בא מאת עם ישראל איננו רק בבחינת תיקון על מעשה כזה או אחר שנעשה בשגגה, אלא ניסיון לשקם את כל הקשר לקב"ה שנפגם בעקבות משוגתו התפיסתית של עמ"י. או אז יתקיים בנו:"ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".
הרב אורי סדן, ראש בית המדרש הקהילתי בשוהם ומרבני 'צהר'
