משנה: רגע לפני החזרה לשגרה, שלי אשכולי עם טיול אחרון לעונה זו הקשור לפרשת השבוע
בפרשתנו אנו קוראים על הציווי לחוס על אילנות נושאי פירות בשעת מלחמה "כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור". בעקבות ציווי זה נצא לבקר בתל לכיש שבו, באופן חריג, לא נכרתו עצים בעת נפילת העיר. לבאים מהמרכז יש לנסוע דרומה על כביש 40 או על כביש 6, ולפנות מזרחה (שמאלה) בכביש קרית גת-בית גוברין (כביש 365), וממנו לסטות ימינה לכיוון מושב לכיש. שם ניסע עד החניה למרגלות התל.
בעולם העתיק שיטת הלחימה הפופולארית כללה הנחת סוללת מצור סביב עיר והמתנה לכניעתה. הצבא הכובש נהג לגדוע את אילנות הסביבה ולהשתמש בהם לתמיכת הסוללה. שיטה זו, בין אם הצליח המצור ובין אם נכשל, הותירה את הסביבה במצב של "אדמה חרוכה". ההוראה בפרשתנו המצווה לחוס על אילנות המאכל בעת המצור, אין לה אח ורע בתרבויות הקדומות. ציווי זה למעשה קובע כי עצי פרי שמהם מתקיים העולם, אין להם חלק במלחמה והם נותרים "מחוץ למשוואה".
תיעוד מעניין של המנהג נמצא בתבליטי כיבוש לכיש. סנחריב מלך אשור, שצר על העיר בראשית המאה ה-8 לפנה"ס, היה כה חזק עד כי הצליח להשתלט על המקום ללא צורך בכריתת עצים. סנחריב שהיה גאה בכוחו הרב, ביקש לפרסם את הדבר ואת העובדה כי אנשי העיר הנצורים נפלו לפניו על אף שברשותם היו עוד פירות ומזון, ואת הפרסום הוא עשה באמצעות תבליטים עם תמונות הכיבוש שקישטו את ארמונו. סנחריב דאג לחרוט בתמונות אלו אילנות רבים עמוסי פרי.
בכניסה לתל מקדמת את פנינו סוללת העפר העצומה שבנו האשורים, ומעליה שער העיר הכפול, חיצוני ופנימי. בשער ישנם חדרים בנויים שאכלסו בעבר את שומרי העיר, חיל המצב, וכן את הזקנים, השופטים, השוטרים והסופרים.
באחד מחדרים אלו נמצאה בחפירות ערימת חרסים המכונים "מכתבי לכיש". מכתבים אלו, בין מפקד העיר המקומי לבין הממונים עליו בירושלים, מהווים הצצה לרגעיה האחרונים של ממלכת יהודה, טרם נפילתה הסופית בידי נבוכדנצאר והחרבת בית המקדש. במפורסם שבהם מדווח המפקד "כי לא נראה את עזקה", כלומר, עזקה נכבשה ומשואותיה כבו. התיאור העצוב מזכיר את קינת ירמיהו: "וחיל מלך בבל נלחמים על ירושלים ועל כל ערי יהודה הנותרות, אל לכיש ואל עזקה". הסיבה להמצאות המכתבים בשער היא שכאן ישבו, כאמור, הסופרים. הלוחמים שביקשו לכתוב הודעה הגיעו לבעלי המלאכה שחרטו "טיוטה" על גבי חרס, ומשם העתיקו לפפירוס הרשמי. האוסף שהתגלה הכיל את אותן טיוטות חרס שנערמו במצבור סמוך למקום כתיבתן.
השביל ממשיך דרך מרכז התל ולוקח אותנו ברחובה הראשי של העיר היישר אל ארמון המצודה, מקום שבתו של המושל. מן המבנה המרשים שרד רק הנדבך התחתון, אך די בו כדי להעיד על גודלו העצום. המתחם השתרע על פני 13 דונם. זהו המבנה הגדול ביותר שנמצא בארץ עד היום, מבין כלל מפעלי הבניה של תקופת המלוכה.
מצפון לארמון נבנו מחסנים רבים, ובהתאמה נמצאו בו ידיות רבות של קנקני "למלך". קנקנים אלו, זכו לשמם בשל חותמת מלכותית שנשאו על גב כל ידית והם הכילו אספקה מגוונת: גרעיני תבואה, שמן, יין, פירות יבשים. יתכן שהאספקה הנ"ל הייתה חלק מהכנסות הארמון ממסים. חזקיהו, מלך יהודה המורד שבעטיו הושם המצור, דאג לחייליו שנשלחו לחזית וצייד אותם באספקה מארמונו, ובכדים אין-ספור מאוצר המלוכה. כל הידיות הללו נשאו את ההטבעה המלכותית.
השביל ממשיך ולוקח אותנו לתצפית נהדרת על שפלת יהודה ועל דרום הר חברון, עובר בין מתחמים מקודשים מתקופות שונות, ובארות עמוקות לשאיבת מי תהום.
למרבה הצער, לכיש המשוקמת נפלה פעם אחר פעם, עד לחורבנה הסופי עם כיבוש ממלכת יהודה וגלות בבל. בתקופתנו חזרו וגדלו עצי החורש ועצי הפרי בשטח העיר לשעבר. נחתום את הסיור בפסוק מנבואת הנחמה אותה נקרא בהפטרת השבת מתוך ישעיהו נב: "קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
שלי אשכולי היא מורת דרך ובעלת חברת הטיולים "אשכולֵי קדם" המתמחה בירושלים, תנ"ך וחקלאות קדומה
