משנה: הרב קוק מדבר על מציאות שבה לכל דבר יש מקום, ולכל שאלה תשובה. ר' נחמן מקדש את הספק וקובע כי התכלית הגדולה ביותר היא לא לדעת כלום. איפה הדור הסקרן שאנו חיים בו מונח יותר? ומה הדבר אומר על הדמויות הרוחניות המובילות אותו?
כשמדברים בדרך כלל, על "בין הרב קוק לבין ר' נחמן מברסלב", מניחים את מוקד ההשוואה על הציר שבשני קצותיו ניצבים אינדיבידואליזם מול קולקטיביות וכד'. רוב תורתו של ר' נחמן מברסלב מדברת על עבודת המידות של היחיד, בעוד שתורת ו של הרב קוק היא תורת הכלל והאומה.
בדברים הבאים, אני מבקש להניח יסוד נוסף שעשוי לבחון את הרלוונטיות של שני ענקים אלו לדורנו – והכוונה היא ליסוד הספק. אוסיף ואומר כי לא אוכל במסגרת זו להוכיח את טענותיי במלואם, ועל הקוראים מוטלת הזכות הנעימה לבדוק את הדברים בעצמם.
כאמור, ייחודה המופלא של תפיסת הרב קוק, היא ביכולת ההכללה ובבניית מבנה שבו כל הפרטים מתארגנים על פי קו מנחה, רוח מתפתחת, ובמילותיו שלו – הרצון הכולל. כל המאורעות בהיסטוריה, כל התנועות שבתרבות האנושית, כל עולם המחשבות והדעות שבהגות הכללית והיהודית, כולם נאספים אצל הרב קוק בנקודת מבט כוללת לכדי תנועה שלמה הרמונית, שיש בה תזה ואנטיתזה וסינתזה, תיקון והשתלמות, התפתחות והתקדמות. כך עושה הרב, במהלך האידיאות ובמקומות אחרים בניסיון לבאר את המאורעות ההיסטוריים. כך הוא עושה ביחס להבנת תנועות תרבותיות כמו הנצרות והסוציאליזם, וכך הוא עושה ביחס לעולם האמונות והדעות – הגות ימי הביניים, חסידים ומתנגדים ועוד.
הנחת היסוד של הרב קוק היא, בדרך כלל, כי סתירה הינה הסתרה, וכשהאדם מתעלה לנקודת מבט גבוהה יותר, הסתירה נפתרת מאליה והאחדות מתגלה. מתוך גישה זו חותר הרב קוק לפענח סתירות, ליישב קושיות כמו הבחירה והכרח, הפנתיאיזם ומונותיאיזם, הניגוד שבין שכל ורגש ועוד.
בנקודת מבטו ישנה הרמוניה מלאה, או לכל הפחות חתירה להרמוניה שכזו, ולכן מקומו של הספק מצטמצם, וגם אם הוא קיים, הרי הוא לא יותר משלב מעבר בדרך אל הוודאות המלאה: "הצדק התחתון מתגלה במיצר. מעונה הוא האדם מספקות, וגומר בדעתו, הלא בכל אופן הדרך הישרה היא שמירת תום ויושר, קבלת אבות ורגשי קודש. באמונה פשוטה, שהיא נקראת בגדר אולי, וספק, לגבי האמונה העליונה, שהיא ראשית דעת. אובל אולי, כולי האי ואולי. ומתוך נחל אית"ן זה, שהוא רק משמש לעיקר המובן, בא אדם לנחל עדנים של עצמות המובנים, ששם העדן הודאי מזיל את בשמי עינוגיו (שמונה פרקים ב,רכט)
התנועה של האדם, כך על פי הרב קוק, היא תנועה מן הספק אל הוודאות: "…בכל עולם, בכל איש, עולה תמיד בעליתו מדת ודאותו, ונחל אולי מתחבר הוא עם הנהר היוצא מעדן, מיסוד הודאות, וכולם יחד שואבים לשד חייהם ממקור כל הודאיות, וממקור כל הספקות, ממקור שאיבת הודאות, שמשם כל הספקות שואבים, להחיותם, להעלותם, לרעננם ולפארם בפאר חי העולם. ושם מעון השמחה, עז וחדוה במקומו, אין שמחה כהתרת הספקות… (שמונה פרקים ה,קטז)
חשוב לסייג שגם אצל הרב הוודאות המוחלטת, היא לא זו הפותרת את הספקות אלא מאירה אותם "בצורה החיובית הבריאה והרעננה שלהם", כשבסופו של דבר מביאה אל "הודאות המוחלטה בצורת האידיאלית" (שם). לעומתו, כך נדמה לי, חותר ר' נחמן לתנועה הפוכה לחלוטין. ר' נחמן חותר מן הוודאות אל הספק, כשלדעתו כל תשובה מביאה בכנפיה קושיה גדולה יותר (ליקוטי מוהר"ן תנינא ז'), כשישנם ספקות שבהגדרתם הם בלתי ניתנים להתרה (ליקוטי מוהר"ן קמא סד').
מגמתו של ר' נחמן אפוא, איננה לפתור את הקונפליקטים במציאות, אלא להציבם במלוא חריפותם ואף להראות כי השכל איננו יכול אפילו לשאוף להתירם בהגדרה. אחד היסודות המכוננים את תורתו של ר' נחמן הוא הפרדוכס המופיע פעמים רבות בדרשותיו, שיחותיו וסיפוריו. הפרדוכס מניח ביסוד המציאות את הספק כבלתי פתיר.
שאיפתו של ר' נחמן לאמונה פשוטה, איננה הפיכת המאמינים לבורים או בשורה לאותם אלו שאינם מסוגלים ללמוד ולהעמיק. האמונה התמימה, אצל ר' נחמן, נשענת על קיומו של ספק בלתי-פתיר, שצריך להביא את האדם לייאוש מן האפשרות להביא את האמונה למדרגות של שכל והיגיון לוגי.
אף הרב קוק, כפי שראינו לעיל בפסקה הראשונה, סבר שהבחירה באמונה הפשוטה היא פועל יוצא של הספקות המכרסמים באדם ללא הרף, אך אצלו האמונה הפשוטה היא קומה נמוכה ביחס, ל"אמונה העליונה, שהיא ראשית דעת".
אצל ר' נחמן, כך נדמה, בדיוק הפוך. האמונה הנמוכה היא האמונה של וודאות, מפני שהיא מצמצמת את האינסוף לקונסטרוקציה אנושית סופית, כשהספק שעיקר ענינו לנתץ ולהשמיד כל מבנה לוגי, הוא זה המאפשר לקפוץ אל האמונה שהיא למעלה מטעם ודעת.
בעוד שאצל הרב קוק, המדרגה העליונה ביותר – הכתר, היא הוודאות המוחלטת: "הודאי המוחלט שוכן ברום עולם בחביון עז העתיד לבא, עולם הבא, אהיה אשר אהיה" (שם), הרי שאצל ר' נחמן, במרום המחשבה בראשית ההשתלשלות – בכתר, מונח הספק, אי הוודאות – "תכלית הידיעה היא אשר לא ידע".
אני הקטן אינני יודע להכריע הכרעות לגבי "צורך הדור" וכדומה, ו"רק על עצמי לספר ידעתי". באופן פרדוכסלי, דווקא גישתו של הרב קוק, על המקום המובנה שבו יש לכל תנועה, השקפה ותפיסה מקום משמעותי בעולם האמונות ודעות, היא זו שמשליכה אותי, וכנראה שעוד כמה חוץ ממני, אל גישתו של ר' נחמן בעניין זה. גישה המהווה עבורי מזור נוכח עולם הספקות הפוסט-מודרני הנושא בכנפיו הרבה ספקות של שקר ושל תאוות ויצרים, אולם של ספקות עמוקים מאד שהתעלמות מהן, חוטאת ביסודה לגישתו של הרב קוק כלפי עולם האמונות והדעות הכללי.
התייחסות רצינית ליסוד הספקני הפוסט מודרני, דוחה ומאמצת בו זמנית את העיקרון היסודי ביותר בהגותו של הרב קוק. היא דוחה אותו, בהיותה נותנת מקום לתפיסה השואפת לבטל כל הנחה בדבר מבנה בעלת פשר והרמוניה, והיא מאמצת אותו בהניחה שגם לתפיסה שכזו תפקיד במסגרת ההתפתחות של עולם האמונות והדעות אל הגאולה השלמה.
נדמה לי שאם נקבל את הנחתו של ר' נחמן שבפסגת עולם הדעת, ניצבת אי-הידיעה והספק המוחלט, נוכל לראות בטיול בשבילי ההגות הפוסט מודרנית ובשבילי הספקנות, לא רק עוד שלב ונדבך בבניין האמונות והדעות, אלא אולי אפילו שלב המבשר על פעמי הגאולה שגם אותם שמע הרב קוק באוזניו הנבואיות, כבר לפני כמעט מאה שנה.
הרב איתמר אלדר הוא ראש בית המדרש לתורה ולחיים של מדרשת הגולן ברעננה ובחיספין.
