לפני כמאה שנים (בשנת תרעב) שלח מרן הרב קוק זצ"ל מכתב לועידת אגודת ישראל, בו הוא מתאר את המרקם החברתי של תושבי הארץ המחולק, לדעתו, לשלש קבוצות. האחת היא של הישוב הישן העוסק רק בדברים שבקדושה ואוסר בחדריו ובישיבותיו כל שפה זרה וכל לימוד של חול. הקבוצה השנייה המנוגדת לגמרי היא החופשיים העוסקים לדבריו רק בנושאים של חולין. בתווך מסמן הרב קובצה שלישית המבינה, כלשונו, שיש לתת עוז ותעצומות לרוח השם אשר על עמו, תוך כדי השתתפות בכל מערכות החיים המחייבים לימודים שימושיים ורכישה של כל הכוחות התרבותיים הנהוגים בעולם, כמדרגה שנייה לאחר תלמוד תורה.
כאז כן עתה, ניתן להבחין בשלשת הקבוצות הנ"ל. הגם שהתפתחו כמה שינויים כמו למשל אצל החרדים שמגלים מעורבות גדולה יותר בחיי המעשה, אולם מנגד אף העמיקו באופן אידיאולוגי את התודעה האנטי ציונית. גם החילוניים של היום אינם דומים לגמרי לאלו שלפני מאה שנים, שלש דורות שחלפו מאז הביאו עמם ניכור עצום כלפי המורשת, ובמקביל גם להיחלשות של האידיאולוגיה החילונית וגילוי ניצנים של רצון לחזור ולהתחבר למסורת במשהו.
בין כך ובין כך, הרב לא ראה את עצמו שייך לאיזו קבוצה. אדרבה: באותו מכתב הוא משבח את אגודת ישראל על שהדגישה בחומר הכתוב הנלווה לוועידה את הצורך לדאוג לכלל ישראל. רעיון זה לא היה אצל הרב בגדר רעיון מופשט בלבד, כי אם בסיס ריאלי לחיים מעשיים, ואין מי שידע כמוהו למצוא את הקשר עם כולם בלב שלם ובעין טובה.
אם נמשיך במסענו ההיסטורי, הרי שמובן מאליו כי הקבוצה המכונה כיום "ציונות דתית" היא הקבוצה הקרובה ביותר לדרכו ושיטתו של הרב זצ"ל. אמנם זוהי דרך קשה, במיוחד כשאצל קבוצת קצה אחת אנו מוצאים מגמה של הסתגרות בשכונות, ישובים ומוסדות, ומנגד בקבוצת הקצה השנייה סימנים של חולשה בשמירת הדת והבנת הערך של תלמוד תורה, אולם מבחנה של ה'ציונות הדתית' איננו רק באופי החיים הדתיים והחברתיים של המגזר. מבחנה העיקרי הוא ביכולת להוביל מהלך שישפיע על הכלל כולו, רק אז יהא ראוי לה התואר ממשיכת דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל.
דברים הרבה למדנו ממשנתו של הרב ואחד החשובים שבהם, אם לא החשוב מכולם, קשור להתייחסות לתקופת 'שיבת ציון'. הרב עצמו גילה יכולת מופלאה להתעלות ולראות בעין טובה ועמוקה את התופעות הכרוכות בתהליך זה, ובבית מדרשו למדנו שיש תוכן אמוני למסגרת החיים ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל.
מרן הרב זצ"ל לא האריך ימים ונפטר עוד לפני קום המדינה, אך חסד עשה עמנו הקב"ה שהותיר לנו את בנו יחידו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל אשר זכה לחנך אלפי תלמידים לאורו וברוחו של אביו הרואה הגדול. הבן היה גם מחדש גדול מאחר ועיקר פעילותו הייתה לאחר הקמת המדינה, והוא גם זה שלקח על כתפיו את האחריות ליצור תפישת עולם דתית שלמה הקשורה בקיום המדינה וישוב הארץ. מכוחו של הרצי"ה זצ"ל קיבלנו את היכולת להזדהות עם המדינה ולשמוח בשמחתה, וזאת למרות כל התופעות השליליות שיש למחות כנגדם. היחס החיובי העקרוני לא נפגע במאומה.
עם כל כמה שאנו משתדלים להמשיך בדרך שהתוו לנו רבותינו, אי אפשר להתעלם מהאתגרים שהמציאות העכשווית מעמידה בפנינו, ולא רק מהזווית השואלת "מה הם היו אומרים אילו היו אתנו בחיים".
דורנו זכה לחיות במדינה יהודית ממוסדת ומאורגנת, כזו שהציבור כבר התרגל לראות בקיומה דבר מובן מאליו. מצב זה הותיר רבים ללא חזון לאומי וללא אידיאולוגיה. זו בדיוק השליחות המוטלת כעת על ממשיכי דרכו של הרב: לגבש דרך מתאימה להנהגת עם בעל מדינה. עינינו רואות כי עיקר הכוח המשפיע כיום על הציבור נמצא בידי המנהיגים וראשי המדינה. ראוי לטכס עצה כיצד משלבים בהנהגה המרכזית אנשי אמונה שיביאו למצב שבו ההחלטות המעשיות והחוקים ישאבו מרוח חזון הגאולה ודעת תורה. או אז נוכל לומר בביטחון שהמדינה כולה הולכת בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל.
