משנה: האם הרב קוק היה אופטימיסט עיוור שהתעלם מהמציאות עד כדי הכשלות ב"אהבת חינם"? ומה המשמעות של הליכה בדרכיו של הרב זצ"ל בנושא זה של קירוב רחוקים?
לאחר פגישתו של האדמו"ר מגור עם הרב קוק בשנת תרפ"א, כתב האדמו"ר: "הרה"ג ר' אברהם קוק שי' הוא איש האשכולות בתורה ומידות תרומיות…אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים… והרבה התוכחתי עמו, כי אם כוונתו רצוי, אבל מעשיו וכו', שנותן יד לפושעים, כל עוד שעומדים במרדם ומחללים כל קודש".
הכל מצטטים את דברי הרב שאמר על עצמו "מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר אכשל בשנאת חינם". האם אכן הרב הגזים באהבה? מסתבר שכלל לא. את חטא האהבה הפסולה הכל מכירים מן המפורש בתלמוד ובמדרשים רבים ובייחוד בחכמת הנסתר הבאים חשבון עם אברהם אבינו שאהב את ישמעאל יתר על המידה ועם יצחק שאהב את עשיו אהבה שלא במקומה.
הרב קוק זצ"ל מבחין בכמה חלוקות בנושא זה: בין הצדיק הרגיל לבין הצדיק העליון, בין ראשית הדרך הרוחנית לבין המשך התעלותה, ובין המישור המעשי למישור העיוני.בראש ובראשונה יש לקבוע כי השנאה הינה מנגנון ההגנה הטבעי לאדם להתרחק מהמזיקים – הפיזיים או הרוחניים – ואף להסירם מדרכו. השוללים את השנאה באופן גורף חושפים אותנו לנזקים גדולים, ונכשלים באהבה שאינה במקומה "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדעות הרעות, להדבק בו ולפגמו". השנאה נחוצה מאוד להגנת הנשמה "ומדה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביון מצולת הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה" (אורות-הקדש ג', עמ' שלד).
באיגרתו המפורסמת לרידב"ז (אגרת תקנה) הסביר הרב את הסיבה לכך שיש מי ששונאים באופן טבעי את פורקי העול שבזמננו, כדי שלא להתקרב אליהם ולהיות מושפעים מהם. לא כל אחד יכול להתקרב ולקרב, כיון שקשה להפריד בין החלקים הטובים והרעים שבאנשים אלה ("הקוצים הסובבים את השושנה"). לכן, הקב"ה נותן בליבם שנאה, כדי שלא ינזקו. יחד עם זאת קובע הרב כי "מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה" יכול ומצווה לקרב אותם.
המעשה על ברוריה שלימדה את ר' מאיר "יתמו חטאים ולא חוטאים" (ברכות י עמ' א), מהווה תשתית חשובה לשלילת השנאה. אלא שדרשה זו אינה פשוטו של מקרא המנוקד בטית דגושה ומתייחס לאנשים ולא למעשים. ברור גם שר' מאיר לא טעה בהבנת הפסוק. הרב קוק רואה בסיפור זה תהליך העובר על האדם. בתחילה יש לשנוא את הרשעים עצמם "שנאת הרשעה, כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים". רק כשמתעלים יותר – עוזבים את שנאת האדם ועוברים לשנאה מופשטת יותר "רק אחר כך היא מתמתקת…עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה, שהם הרשעים בעצמם, מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים". מי שלא עובר את הסדר הנכון של שנאה – עלול להיכשל. הרב רומז על גורמים רוחניים רבי-השפעה (אולי אותו האיש ואולי שבתאי-צבי, שר"י) שנכשלו באהבה פסולה ונפלו לעומק הטומאה "אבל אם מתחילת ברייתה תבוא…לכוון את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה…וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הווייתה של שנאת הרשעה במידה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אחר כך לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מדת הדין, ואחר כך מדת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה"(שמונה קבצים ח' פיסקה רכח).
מסתבר גם שהדרישה לשנאה מופשטת, כשהאישיות הרוחנית מתפתחת אינה יכולה להיות מופנה למי שאינו ראוי למדרגה זו "כל מה שהאדם הוא יותר המוני, איננו מוכשר להפריד בין הנושא והנשוא, ועל כן למטרת התעלותו, כדי להכין לו דרך אל הטוב, מוכרח הוא לבסס את מעמדו על שנאת הרע, ושנאת הרע לא תוכל להפרד אצלו משנאת האנשים עושי הרע. ולא נתנה תורה למלאכי השרת (אוה"ק ד תצז).
חלוקה חשובה נוספת היא בין העולם הפנימי לעולם המעשי. טשטוש בין עולמות עלול להביא לאסונות גדולים. כששאול חמל על אגג, אפשר היה להצדיק אותו בפסקה הידועה של הרב קוק שמעל השמים יש מקום גם לעמלק (מידות ראיה, אהבה). אלא שבעולם המעשי עלינו לפעול נגד אויבינו בלי חמלה "עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול… גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצא את הצד הטוב שבהם…גם על המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר לא תחמול ולא תכסה, זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה (אוה"ק ג' קלט). התבוננות עמוקה מלמדת שיש גרעין טוב גם בקרב הרשעים הגדולים ביותר "כשאנו מתבוננים על האגדה האומרת, מבני בניו של סיסרא למדו תורה ברבים, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, אנו חודרים לעומק החסד, שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא" (שם). על אחת כמה וכמה שאין להיסחף בשנאה כלפי יהודים המוגדרים רשעים לפי ההלכה וגורמים לנו צער בדעותיהם והרס היהדות המתבצע על ידם "בשביל מטרות טובות לפי דעתם, וקל וחומר כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל, ועושות דברים טובים ומתוקנים….אין הרע מבטל את הטוב" (שם).
ברור אם-כן, שהרב לא התכוון בשום אופן להנחות אותנו בדרך המובילה לכישלונות בטוחים, גם לא כישלון הנובע מאהבה. כל שאמר הוא, שאם יש התלבטות בין שתי דרכים והאחת עלולה להביא לשנאת חינם בעוד האחרת לאהבת חינם למי שאינו ראוי לכך – עדיף להיכשל בשנייה ולא בראשונה.
הרב אברהם וסרמן הוא ר"מ בישיבה הגבוהה בר"ג ומרבני 'צהר'
