משנה: "מזוודה קטנה. בגדים לחודש. אומרים שקריר בירושלים בערב. פנים חדשות מהלכות בסמטאות הרובע היהודי, מחפשות את הישיבה. את הפנימיות, את בית המדרש, את עצמנו… שלום שיעור א".
ראש חודש אלול. פעם ראשונה יוצאים מהבית. פעם ראשונה נכנסים לבית מדרש של גדולים. מזוודה קטנה. בגדים לחודש. אומרים שקריר בירושלים בערב.
פנים חדשות מהלכות בסמטאות הרובע היהודי, מחפשות את הישיבה. את הפנימיות, את בית המדרש, את עצמנו.
נבוכים, מהססים, מגששים. עד שמגיע אחד מהותיקים בישיבה, כולו חיוך ומאור פנים. לחיצת יד חמה, חיבוק קטן, והוא לוקח אותי לפנימייה. זה יהיה חדרי וביתי לשנים הבאות. קצת צפוף, קצת טחוב, קצת הרבה אובדן פרטיות, קצת הרבה דיבוק חברים. מזוודה קטנה בחדר קטן עם ארונית קטנה.
שלום שיעור א'.
הולכים לבית המדרש. סדר אחר הצהריים.
הדלת נפתחת ונכנסים פנימה- המולה גדולה ומדהימה וגל חום שמציף אותי. החום וההמולה הזו עם פתיחת הדלת היא מבחינתי ראש חודש אלול.
מאז ועד היום אף פעם לא ראיתי דבר כזה. מאות בחורים ואברכים יושבים באולם קטן, מתנדנדים, מתפלפלים, מתווכחים- הכל כל-כך רועש ובה בעת הכל כל-כך שקט ושלו. מרגישים קדושה באוויר.
מחפשים איזה סטנדר פנוי, ואחר כך איזו חברותא ביישנית שגם היא מחפשת איזו חברותא חדשה. לאט לאט. זוגות זוגות מוצאים את מקומם. מתגבש השיעור ובית המדרש מקבל צורה.
פותחים את הגמרא. אני מסתכל באותיות הקטנות והצפופות והן מסתכלות עליי, וחושב לעצמי שזהו; הגמרא הזו והחברותא הזו הולכים להיות החברים שלי בשנים הבאות, ואולי והלוואי לכל החיים.
ההמולה מתגברת, וכמו עיניים שמתחילות להתרגל לאור או לחשיכה לאחר זמן, גם העיניים שלי מתחילות להתרגל לאור ולאווירה ולאנשים בבית המדרש.
הנה שם בצד שמאל יושב הצדיק ר' אביגדור, עם התפילין עליו מהנץ עד שקיעה. והנה בצד השני ר' יעקב עם פני המלאך ומאחור יושבים הותיקים משיעור ז' וח'. שם במזרח ראש הישיבה ולידו המשגיח, וכך מתחיל בית המדרש לקבל את הצבע שלו. מצאתי לי מקום ליד החלון שבזוית מתאימה ניתן לראות ממנו את הכותל וסביבתו. מעין עולם הבא בעולם הזה.
אלול. תפילת ערבית ראשונה בבית המדרש. אני רגיל לתפילת ערבית ושמע ישראל של 'בלבתים' או במקרה הטוב של ישיבה תיכונית. 3 דקות מ 'והוא רחום' עד 'השכיבנו'. 4 דקות שמונה עשרה. עשרים שניות עלינו לשבח.
לעולם לא אשכח את ה'שמע ישראל' הראשון בבית המדרש בראש חודש אלול. פתאום, ללא אזהרה מוקדמת לתלמיד החדש והנבוך משיעור א', בוקעת ועולה שאגה אדירה שמרעידה גם את אחרון מיתרי הלב. ובאחת ההמולה הופכת לשקט של מעמד הר סיני. עוף לא מצייץ וקול דממה דקה ישמע. תפילת שמונה עשרה שהייתי מורגל בה בארבע – חמש דקות נמשכת ונמשכת. אני כבר מזמן סיימתי, ואני רואה מסביבי כאלה שעוד כורעים ב'מגן אברהם'. חושב לעצמי: "מה יש להתפלל כל כך הרבה?". לא חלף זמן רב עד שקיבלתי תשובה לשאלה הזו והתחלתי להבין מה זו תפילה ישיבתית.
הבוקר הראשון . קרני שמש ראשונות מעל הכותל. קריאות המואזין נישאות בחלל האוויר. אוויר נקי וצח. ירושלים של בוקר, כל כך קרוב לבית המקדש. כל כך רחוק.
ואם כך תפילת ערבית, קל וחומר השחרית ובסיומה תקיעת השופר של אלול. הצירוף והתמהיל הזה של המולת בית המדרש עם השקט שמסביב, עם קריאות המואזין וקולו של בעל התפילה, תקיעות השופר מול מראה הר הבית- זה האלול שלי. מכאן והלאה זה כמו לשבת בכסא המטוס לקראת ההמראה. מתרגשים, מחממים מנועים והכיוון ברור- הולכים לעוף ולרחף בין כותלי בית המדרש. לשייט בים העולמות העליונים. בין סברות אמוראים ותנאים, בין ראשונים ואחרונים, בין פלפולים להלכות, בין תפילות חול לקבלות שבת, בין חברותות וחבורות, בין סדר בוקר לסדר לילה, בין קודש לקודש. מצאתי את הבית החדש שלי, ומעתה- בלבבי משכן אבנה, תבנית משכן המעט שבחוץ.
אלול.
אבי רט הוא ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מכון "קריאת כיוון"- לייעוץ והכוונה
רב תחומית לצעירים ולהורים
