משנה: האם באמת אנו משתנים בר"ה ויוכ"פ? האם אנו באמת בודקים את עצמנו או נותרים מקובעים בקופסת המחשבה וההתייחסות המורגלת? האם בעצם אנו לא פשוט ממשיכים את שיגרת חיינו תוך תמרון בין הגבולות המצויים והנוחים של שבילי המציאות המוכרת? חודש אלול קורא לנו לחלום על שאיפות ורצונות של התחדשות ולהתקדמות מתוך שינוי אמיתי.
בשבוע שעבר, פגשתי באחד ממרכזי הקניות ידיד נעורים שלא ראיתיו שנים. זו הייתה פגישה עמוקה ומרגשת, אך קשה לומר שמחה. עברו שנים רבות מאז למדנו יחד, אולם תמיד הוא היה זכור לי כאדם תוסס שמח וחייכן. עתה היו עיניו אדומות עצובות ומרות, ובפניו ניכרו אותות של שנים קשות שעברו עליו.
הוא סיפר על טרגדיה אישית ומשבר עמוק בעקבות נישואין שהכזיבו. על ידידים וקרובים שלא עמדו לצידו בשעותיו הקשות, ועל רבנים שלא נתנו יד תומכת מספיק. הוא תיאר חיים של בדידות, ניכור ותלישות, ואכזבה עמוקה מכל מה שהיה נחשב טוב ויפה בחיים.
הזמנתי אותו אלי הביתה, ספרתי לו כיו יש אצלנו "שבת חתן" השבת. "תבוא אלינו, תהיה איתנו", בקשתי. "אולי גם נלמד משהו יחד". אולם הוא הביט בי בפנים נפולות, ואמר: "אתה לא באמת מבין אותי, אני בקושי מרגיש יהודי!", ואז פתח במונולוג ארוך נוסף על השקר של "המסכה הדתית החיצונית".
"דע לך שכבר שלוש שנים איני נכנס לבית כנסת אפילו לא ביוכ"פ! אני "מת" ללמוד תורה באמת, אבל בחוץ הכל שקר וצביעות…". הוא שאל שאלות קשות כמו מה באמת מתחולל אצלנו בפנים? האם באמת אנו משתנים בר"ה ויוכ"פ? האם אנו באמת בודקים את עצמנו ואת יחסינו לכל מי שבא איתנו במגע? האם בסופו של דבר איננו מקובעים בקופסת המחשבה וההתייחסות המורגלת? האם אנו לא פשוט ממשיכים את שיגרת חיינו תוך תמרון בין הגבולות המצויים והנוחים של שבילי המציאות המוכרת?
נשארנו לדבר עוד שעה ארוכה, אולם עוצמת המפגש ועומק הטרגדיה המשיכו להכות בי עוד ימים אחר כך. מעבר להחלטה שגמלה בי לנסות וללחוץ חזק, כמיטב יכולתי, את היד שהושטה לעברי, הדברים תחברו גם להרהורים ומחשבות שעלו בי במהלך החודש האחרון בנוגע לשאלה איך הופכים את אלול הקרוב לעמוק יותר, חזק יותר, אמיתי יותר?
זה שנים שאני חולם לעצמי להעמיד בפתח הישיבה, "ישיבת הגולן", שלט ענק ובו חקוקות המילים א-ל-ו-ל! פשוט לקחת 4 דיקטים גדולים, ולנסר בכל אחד ולחקוק אות אחת. שלט שמכל עבר יראו אותו בבירור. שאי אפשר יהיה להתעלם מנוכחותו. אולי שלט שכזה יצליח לגעת בנו בנשמה. חשבתי אולי להעמיד "סטנד" ובו המילה "אלול" על שולחני בבית המדרש, לתזכורת מתמדת, כמו הפתק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" שהיה מרן הרב קול זצ"ל שם על שולחנו כשלמד בישיבת וולוז'ין.
אמרתי כי אני חולם לעשות זאת, ואכן "חולם" היא המילה מתאימה ביותר לחודש אלול, לחלום. לחלום על שאיפות ורצונות, להרגיש שרוצים באמת להתחדש ולהתקדם. לאו דווקא בעיסוק בפרטים הקטנים של החיים, אלא בעיקר מהפך בפנימיות. להרגיש רעננות של התחדשות, של שינוי, של הגדרת יעדים ומטרות. להרגיש בתנועה. לחלום!
עוד אני מהפך במחשבותי, והנה הגיעה שבת החתן של בננו הראל קודם נישואיו עם שרה לבית ליסטמן במז"ט. החבר שפגשתי אמנם לא הגיע אלינו לשבת זו. אולם בס"ד הוא עוד יגיע. מי שכן הגיעו היו הרבה מאוד מלאכים בדמות חבריו של בננו הראל מתקופות שונות כמו גם מהישיבה לצעירים בה למד. הרבה מאוד עברו החבר'ה הצעירים הללו. מחוויות ההתנתקות והגג בכפר דרום, מרחץ הדמים ב"מרכז הרב" ועוד ועוד. והנה על אף הכל, כולם מלאי חיים ושמחה פנימית, מלאי תורה ושאיפות רוחניות. החברים כמעט ולא נחו בשבת. שירה ודיבורי תורה, דיון ערכי ולימוד. סוג של "מרדף" מענג וממלא.
חשבתי לעצמי כמה שמחה, כמה אור יש בציבור שמגלה כאלה כוחות חיים ובקרבו צומחים בני תורה שכאלו. כמה תקווה להתחדשות ולהתרעננות של כולנו יש במפגש עם חיים צעירים ויפים כאלו. חשבתי כמה כוח ורעננות אני לוקח מכל מפגש עם חיים צעירים טהורים-חולמים ורעננים שכאלו, ממש כמו שיעור א' החדש אותו אני עתיד לפגוש ביום ראשון הקרוב. ומכאן ברכה לכל בני התורה שלנו, צעירים וצעירות, המתחילים מחזור חדש בישיבות, ובמכינות, במדרשות באולפנות: אתם החלום שלנו! שנזכה כולנו להתחדשות פנימית אמיתית, לחלום ולהגשים בס"ד את חלומותינו.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת הגולן- ישיבת ההסדר שבחיספין.
