לימוד התורה הופך לא פעם לעניין אקדמאי המנותק מהחיים. גם העמל הקשור בקניין תורה כבר לא מצוי כמו פעם, כשהתחליפים המהירים והוירטואליים הפכו לעניין העיקרי. הרב רבינוביץ קורא לחזרה ללימוד שבין הורים וילדים כבסיס לקניין תורה לחיים.
"רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת…" (משנה אבות ד, ה).
לכאורה הדבר תמוה, וכי הלומד על מנת ללמד לא יזכה גם לשמור ולעשות? ועוד, גרסת רש"י במשנה שם, 'הלומד על מנת ללמד אין מספיקין בידו ללמוד וללמד' (וכן באבות דר"נ נוסחה ב' פל"ב).
אלא הנקודה המרכזית בלימוד התורה עליה מצביע ר' ישמעאל היא, כוונתו של הלומד בזמן שמשקע עצמו בלימוד. בכל מקצוע אחר, כוונת הלומד היא משנית לחלוטין, ואין זה מעלה ומוריד לעניין קניין אותה החכמה, בין אם כוונתו בזמן לימודו היא לחיוב או לשלילה. אולם בלימוד תורה, כיוון שעוסקים בתורת ה', בתורת אלוקים חיים, הכוונה היא יסוד מרכזי בלימוד.
רש"י שגרס במשנה – 'הלומד על מנת ללמד, אין מספיקין בידו ללמוד וללמד', מבין שר' ישמעאל מדבר על אדם שאין לו עניין בעצם לימוד התורה כתורת אלוקים חיים. אלא כל עניינו הוא שייקרא תלמיד חכם או רב (עיין תשב"ץ בפירוש המשנה שם, שביאר כך את דברי רש"י), וככזה אין לימודו שווה מאומה ואין ראוי כלל שיתקיים בידו. כי אין זה רצונו יתברך שבאופן זה תלמד התורה, שהרי איננה כשאר חכמות.
חז"ל במדרש תחילת פרשת תרומה (שמו"ר פרשה לג, פסקא א'), דורשים את הכתוב: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב), באופן הבא – "… יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תיטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".
למדנו, שכשירדה תורה מן השמים ירד הקב"ה עמה. אמנם, נתן הקב"ה את התורה לישראל, אך מאידך לפרוש היימנה אינו יכול. פירושו של דבר שכל ההוגה בתורה, מחויב לדעת שהיסוד האלוקי שבתורה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, והוא זה שמהווה את נקודת המרכז בלימוד התורה. הוא, ולא אני הלומד.
ממילא ברור שלימוד התורה צריך שיהא לשם שמים אך גם בזה לא די אלא חייב שילמד על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ובהתאם לכוונתו יספיקו בידו. אך הלמד שלא על מנת לעשות נוח לא שלא נברא.
והנה מצות תלמוד תורה היא חובה המוטלת על כל אחד ואחד, אלא שהתורה לא הסתפקה בחובה שהטילה על כל אחד ללמוד בעצמו, וחייבה את האב ללמד גם את בנו ובן בנו. וכך כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א, א-ג), "…קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר (דברים יא, יט), 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'… כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר (שם ד, ט), 'והודעתם לבניך ולבני בניך' ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו שנאמר (שם ו, ז), 'ושננתם לבניך' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חברו. וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו …וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד".
יסוד הלימוד הוא מאב לבן ומרב לתלמיד – ללמד, להודיע ולשנן. באופן זה ובדרך הלימוד הסדירה של פרק אחר פרק ולבנה אחר לבנה, נקנית התורה כתורה אלוקית וכתורת חיים העוברת מדור לדור.
לא לחנם הדגיש ר' יהושע בן לוי בגמרא בקידושין (ל, א), שכל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה (הנכד) מהר סיני. שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וסמיך ליה 'יום אשר עמדת לפני ה' בחורב'. ובירושלמי שבת (פ"א, ה"ב) מובא בשמו, שכל השומע פרשה מבן בנו כאלו הוא שומעה (הסב) מהר סיני. הנכד, נחשב לו שקיבלה מהר סיני, אם שמע ולמד מסבו. הסב, נחשב לו ששמע מהר סיני אם זכה ושמע תורה מנכדו שממשיך את השושלת. דווקא כאן בקשר הבלתי אמצעי וחסר הפניות, טמון סוד העברת התורה ושלשול השמועה לדורות.
שיעורי תורה בנושאים שונים ובכינוסים שונים, וודאי שיש בהם חשיבות רבה. אך בשום פנים ואופן אינם יכולים להוות את עיקר הלימוד, אלא רק כרקחות וכטבחות. על אחת כמה וכמה ששיטוט באינטרנט בלחיצת כפתור אינה יכולה להוות תחליף לעמל רב שנים של לימוד סדור ומתון, ולהלכה פסוקה של – והיו עיניך רואות את מוריך, ושימוש תלמידי חכמים.
בלימוד תורה הדרך, הכוונה, המתינות ובנית הבניין שלב אחרי שלב הם קריטיים. הבעיה היא, שכל זה נוגד בתכלית את הרוחות המנשבות בעולמנו, רוחות שגם האב וגם הבן נושמים אותם בכל יום. כשהתקשורת, ההופעה, הפרסום, והצורך (ולעיתים התביעה) להיות עכשווי בכל מחיר ולהשיג תוצאות מידיות, תופסים מקום מרכזי כל כך בחיינו, סדרי הלימוד ודרכי הלימוד מתערערים.
מתוך הלאו נשמע את ההן. יש לחזור ולשנן בכל דרך את החשיבות העצומה של לימוד אב עם בנו ואת חשיבות הלימוד הסדיר על פני הזוהר והמתוקשר. ובליל שבועות נקבע בסדר הלימוד בבית הכנסת שתחילה ילמדו האבות והבנים יחדיו ורק בשלב מאוחר יותר יינתנו שיעורי תורה.
נזכה בעז"ה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.
הרב משה אליעזר הלוי רבינוביץ הוא רב הישוב בית חג"י ומרבני 'צהר'
