הזמן הוא גואל מכזב, חושב אליעז כהן, ומוצא
קצת-קשה להתחייב על "האות שלי בתורה", וזה עשוי ודאי לקבל גוונים אחרים במצבי-נפש משתנים, אבל דומה שאם ישנו פסוק או תצריף של מילים שתמיד יעורר בי ריגשה והשתאות (וגם לא מעט מאותה "קנאה נעימה" למול כתיבה מעולה באמת) הרי שהצרוף הבא הוא זה: "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית, כ"ט, כ').
הכתוב בגביש המלוטש הזה סוחף אותי ועושה אותי לאחד עמו: כיעקב גם אני נדבק בתנופת-הגל הנושאת אותי מעל המעקשים והגעגוע, על כנפי-האהבה. הררי ומגדלי הזמן הבלתי-עבירים נמסים כלא-היו. ואנו יודעים עד כמה הם היו, ועוד איך היו. כפי שמעיד לנו אותו יעקב, כמה פרקים ושנים משם (אגב, במונולוג המתפרץ, הרצוף והארוך ביותר שנשמע מאבינו יעקב בכל ימי-חלדו) : "זה עשרים שנה אנכי עמך…אנכי אחטנה, מידי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני. ..וכו' וכו"' (בראשית, ל"א, ל"ו-מ"ב).
דמיינו יום אחד, רק יום אחד שכזה בחייו של יעקב, ועכשיו הכפילו אותו בלמעלה משלוש מאות וחמישים ואת כל הסך הנכבד הכפילו עתה בשבע. מי שהיה עסוק במלאכת-כפיים , או סובב היה בשטחים הפתוחים אפילו למהלך יום אחד, יודע כי לפעמים הנפש קרובה אל ייאושה. הזמן הוא גואל אכזר ומכזב, אינו עובר, אינו בא.
והנה כאן –"ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה"… – ואני, כאמור, נסחף להיות עמו – כאותה התנופה שעוברת ביעקב כשראה אותה אז, לראשונה, באה עם הצאן. כאותה הרוח בה גלל את הבאר, כאותה הזיעה שהשקיע יום-יום בשבע שנות-תמורתה, כאותה התשוקה של הלילה ההוא המתוק עד ליקיצה, כאותה האמונה בחי-העולמים והזריעה עד שנגללה האבן גם מרחם-עקרותה.
כאותם געגועי-עד, מדרך-אפרתה עד אבל-מצרים, בקיצור תולדות הזמן, קיצור תולדות האהבה.
אליעז כהן הוא משורר.
