הרב דוד סתיו חושב כי אם כל אחד מאיתנו לא רק ילמד תורה לעצמו, אלא גם ילמד אותו עם ילדו, נוכל לחזור ולהיות משפחות בעלות תקשורת משמעותית.
לימוד התורה יתפוס מקום מרכזי במסגרת תיקוני ליל שבועות הנערכים בקהילות השונות. בשנים האחרונות מצטרפים לעיסוק בתורה גם קבוצות חילוניות רבות וב"ה שזכינו לכך, אולם נדמה שזה הזמן המתאים להתבונן על המקום שתופס למוד התורה בקהילה ובמשפחה.
למוד התורה התפתח בדורנו באופן מדהים. דורות רבים לא ראו פריחה כ"כ גדולה של למוד. החל מהישיבות הרבות הנפתחות חדשות לבקרים דרך המכינות והמדרשות לבנות.כל אלה תורמים כל אחד לפי דרכו, וכל אלה מצטרפים לרבים הפוקדים את ספסלי בתי הכנסת המתמלאים בלומדי תורה בכל ערב בשיעורי הדף היומי. ראוי להזכיר גם את ההתעצמות הרבה של למודי התנ"ך והמחשבה במקומות רבים.
אולם מבלי להפחית מחשיבותם של כל אלה, נדמה שחלק גדול מל לימוד התורה המתואר מתרחש בעיקר בקבוצות ובתנאים מאוד מסויימים, מעט מידי מתוך הלימוד הנ"ל מתורגם הלכה למעשה בעיצוב הבית. זאת ועוד, מצב זה מרגיל אותנו לרעיון כי תורה היא דבר נלמד אצל המורה, הרב בביהכ"נ או בישיבה אולם אין לו אחיזה בבית. הדבר יוצר פער הולך וגדל בין בית המדרש לבית ההורים וממילא מגביה חומות בין גורמים חיוניים ומשמעותיים בהתפתחות הילד והמשפחה, הדמוי ההולך וקונה אחיזה בתודעתנו הוא שיש תורה ויש את החיים. יש את הישיבה ויש את המציאות, ושני הדברים אינם מתחברים לכאורה. החיים החומריים (או החילוניים) הם כאילו עניין לבית, בעוד חיי הקדושה שיכים לבית הכנסת והישיבה.
הרמב"ם כתב בהלכות תלמוד תורה שלו את המשפט "קטן אביו חייב ללמדו" ובהמשך הוא מגדיר את חובתו של הסבא ללמד אף הוא את נכדו. חכמים אף ראו במי שמלמד את נכדו כעין שותף למעמד הר סיני המתחולל במהלך הלמידה (כל המלמד בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני קידושין ל'.)
עולה מהדברים אלו כי רבותינו ז"ל הבינו כי אין תחליף אמיתי ללמוד המתקיים ישירות בין האב לבן.למוד זה הוא התשובה האמיתית לשאלות המסורה והאמונה המתעוררות חדשות לבקרים במקומותינו, כמו גם לשאלת החשיבות אותה מיחסים ההורים ללמוד.
הפער שאנו חווים כיום קשור בצורה הלא-טבעית שבו הלימוד נעשה כיום. השאיפה היא שכמו שהאב מלמד את בנו לרכב על אופניים, כך הוא באותה מידה גם ילמדו תורה, אמונה ויסודות היהדות. היתרון המגולם בלימוד בלתי אמצעי שכזה, מאפשר את קשר בין-דורי שכ"כ חסר בעידן שלנו. היכולת להצמד לטקסט מסויים, האב והבן או הנכד עם הסבא, נותן מצע שעליו יכולים להתפתח דיאלוגים מסוגים שונים שקשה להגיע להם בדרך אחרת, בוודאי בעידן שבו התשובות של ילדים לשאלות המבוגרים מסתכמות במילה בודדת כמו "בסדר", "ככה", "כזה" או "כאילו". הלמוד המשותף חושף עולמות קסומים ואת המכנה המשותף שעליו צומח ומתפתח הבית.
אין לכחד כי יכולות לצוץ גם בעיות בלמוד שכזה. יהיו שיטענו כי הילד עלול להרגיש כמו בבי"ס והדבר ימנע ממנו יחס חם וישיר עם ההורים. יהיו שיאמרו כי להורים אין את הסבלנות בכדי ללמוד עם הילד (מה שנכון לפעמים), אולם כל זה ודברים נוספים אסור שירתיעונו מקיומה האידיאלי של מצות תלמוד תורה. הדבר רק מחייב אותנו לגלות יותר יצירתיות ומעוף בבואנו לחשוב מה וכיצד ללמוד עם ילדינו.
אם רק נשקיע בילדינו את אותה כמות אנרגיה ומחשבה שאנו משקיעים במקומות אחרים החשובים לנו, או אז נוכל להגיע לא רק אל התורה אלא גם אל ילדינו ואל הילד שבתוך כל אחד מאיתנו. חג שמח!
הרב דוד סתיו הוא רבה של שהם וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
