בתלמוד הירושלמי (חגיגה ב',ב') מסופר על תלמיד אחד שליווה את רבו בדרכו האחרונה. במקביל ללוויה התנהלה לוויה נוספת אבל של אדם שהיה רשע במעשיו. לפתע התנפלו אנשים על המלווים וכולם נפוצו לכל עבר. כולם חוץ מאחד- אותו תלמיד שהסתתר בקרבת מקום וראה כיצד מחליפים בין המיטות של רבו ושל אותו רשע. מששב השקט וחזרו המלווים, לא עזרו לתלמיד כל הסבריו ותחינותיו על ההחלפה שנעשתה, וסוף דבר שרבו נקבר בביזיון ובמיעוט מלווים ואילו אותו רשע נקבר בכבוד רב.
לאחר המעשה הופיע הרב בחלומו של אותו תלמיד והסביר לו כי מדובר בעונש זה קיבל בגלל שפעם אחת חטא בכך שהקדים להניח תפילין של ראש לפני תפילין של יד.
לכאורה קשה מאוד להבין את הסיפור הזה. האם עבירה זו בשוגג נעשתה או במזיד? אם נאמר שבשוגג- וכי עונש שכזה מגיע על עבירה בשוגג? זאת ועוד: אם אותו רב היה כ"כ גדול וצדיק, כיצד הוא התבלבל בעניין שכל נער בר מצווה רגיל מתורגל בו גם אם יעירוהו משנתו באמצע הלילה? לא כל שכן שכך היינו מצפים מאדם מבוגר ומלומד. ואם נאמר שבמזיד העבירה נעשתה, הרי שלא ברור איזו תשוקה יש בלהקדים תפילין של ראש לשל יד, שבגללה עשה עבירה במזיד?
נראה שעל כורחנו עלינו לומר כי התפילין בסיפור אינם אלא דוגמא וסמל.
תפילין של יד מבטאים את העשייה שאנו עושים גם אם אין בה הסבר, טעם ודעת. תפילין של ראש, לעומת זאת, מבטאים את החקירה השכלית ואת ההבנה המעמיקה שמאחורי המעשה.
נראה כי לאותו רב בסיפור הייתה בעיה עם מצווה מסוימת או שלחילופין בתקופה מסוימת של חייו הוא בקש הבין את מהות המצווה ורק אז לעשותה בפועל ועל כך נענש.
עם ישראל התייחד בכך שעוד בשחר יצירתו הקדים את הביצוע – את ה"נעשה" להבנה – ל"נשמע". יסוד זה של עשייה תמימה מלווה אותנו מאז ועד היום, וכל זה מפני שהשכל עלול להביא אותנו גם למקומות עקומים ולא הגיוניים, וזאת למרות שנקודת המוצא הייתה הגיונית מאוד.
על כך מספרת הגמרא במקום אחר (סנהדרין יז. ועירובין יג:), כי היה תלמיד ותיק אחד ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"נ טעמים (כלומר הוא היה נותן 150 טעמים מדוע מותר דווקא לאכול שרצים שאותם אסרה התורה). על כך שאלו חכמים: "וכי מה לנו בחריפות של הבל לטהר את השרץ שהתורה טימאתו?" (בתוספות שם)
נראה שניתן להסביר כי חז"ל בקשו לרמוז לנו כאן כי אם נשתמש בשכלנו בלבד, נוכל להגיע גם לעיוותים ואבסורדים, דוגמת אותו תלמיד שאף שיודע הוא שהתורה אומרת מפורשות שהשרץ הוא טמא, הוא מסוגל לשכנע את עצמו באופן הכי הגיוני שהשרץ הוא בעצם טהור… הסתמכות על השכל בלבד תביא אותנו לאסור את המותר ולהתיר את האסור, ולעולם לעולם נצטרך תמיד לצו האלוקי שישים את הדברים על מקומם ודיוקם.
חז"ל אף חזקו את העניין כשהראו כמה דוגמאות שבהם לפי השכל דווקא מגיעים לאבסורד. לדוגמא לאסור את המותר: "ומה אשתי שאני מותר בה ואני אסור בבתה (כלומר איסור גילוי עריות), אשת איש שאני אסור בה, אינו דין שאהא אסור בבתה?! (מסכת דרך ארץ פרק ו'). או להתיר את האסור, כיצד?
"ומה ממוני שהוא מותר לי אבל אסור לך, ממונך שהוא מותר לך, אינו דין שיהא מותר לי?", או בדרך אחרת: ומה אשתי שהיא מותרת לי ואסורה לך, אשתך שהיא מותרת לך אינו דין שתהא מותרת לי?…
והנה ברור שלמרות שכל אלו הנם קל וחומר של הבל, הם עדיין על פי כל כללי הקל וחומר, שכולו שכל צרוף ולכן אין עליהם תשובה…
בעמדנו לפני חג מתן תורה, החג שבו הקדימו אבותינו את ה"נעשה" ל"נשמע", אני נזכר באבי שהיה ניצול שואה מגולת יהודי הונגריה שרובם עלו על המוקד בתקופה זו של השנה. חג זה מציין עבור יוצאי הונגריה את יום השנה לרצח הקהילות ההונגריות, ואני תמיד נזכר במה שהיה רגיל לומר לנו
בכל עת שהיה מדבר עימנו על השואה: ""אתם חושבים שאין לי שאלות? שאלות הרבה יש לי, אתם שלא הייתם שם, לא מבינים שום דבר…. אבל מה, צריך לעשות!", וכך אכן עשה.
יהי רצון שדברים אלו יהיו לזכרו ולזכר כל בני משפחתו שנספו בשואה וקיימו בגופם את הנחת התפילין של יד לפני תפילין של ראש בעיצומו של חג השבועות. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
הרב דניאל דויטש הוא ראש האולפנה בגבעת וושינגטון ומרבני 'צהר'
