מעמד הר סיני אותו אנו מציינים וחוגגים השבוע, נושא על גביו שתי כותרות פסיכולוגיות המגדירות את מהות המעמד, אלא שעל פניהן הן הפוכות ומנוגדות. מחד אנו מתבשרים כי בני ישראל בעמדם למרגלות הר סיני לא רק שקבלו את התורה מרצונם החופשי, אלא שלא כמו שאר העמים (כך על פי המדרש), אף קבלו אותה אפילו מבלי לדעת מה בדיוק היא דורשת מהם. הבחירה חופשית והבעת האמונה באו לידי ביטוי בכתוב במילים "נעשה ונשמע. לעומת זאת ישנו מדרש המתאר תהליך שונה, אולי הפוך לגמרי, שבו הקב"ה הציע לבני ישראל הצעה שהם לא יכלו לסרב לה משום ש"כפה עליהם הר כגיגית".
את ישוב הסתירה שלכאורה ישנה כאן אני משאיר לרבנים יודעי דבר, בעוד אני מבקש לעמוד על משמעות הסתירה הזאת בחיים היומיום שלנו. בין הביטוי של הרצון החופשי לבין אילוצים ותכתיבים של אחרים שאנו לקוחים על עצמנו. הדואליות הזו מעלה את השאלה מה היחס שלנו לסמכות? איך אנחנו מגיבים כשאומרים לנו מה לעשות? האם עצמאות אמיתית היא לעשות את ההפך ממה שהתבקשנו, או שמדובר בדרך אחרת שבה אנו מאבדים שליטה?
האדם בטבעו שואף לעצמאות ולמתן מענה לצרכים שלו עצמו. הוא לא רוצה להיות מוגבל או מוגדר. הוא לא אוהב שאחרים אומרים לו מה לעשות. יש משהו מובנה באדם שמתנגד לקבלת מרות של האחר. לא בכדי אומרת הגמרא כי "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה." על פניו לכאורה היינו חושבים כי דווקא מי שעושה מרצונו, בהתנדבות וללא התחייבות, הוא הגדול יותר. אולם הגמרא שמכירה את האדם ואופיו, קובעת כי דווקא היכולת להתגבר על הדחף הפסיכולוגי החזק הקורא להתמרד נגד הסמכות, הוא זה שהופך את האדם לגדול באמת.
המציאות מלמדת על אף השאיפה של האדם לחיים עצמאיים ללא חישוקים, הרי שדווקא המסגרת המגבילה, זו המורכבת מחוקים וכללים שלעיתים מגבילים את החופש של האדם, היא זו שנותנת לו ביטוי. כל כמה שהאדם שואף לחופש, הרי שיש משהו בחופש המוחלט שמעורר חרדה ותחושת חוסר בטחון. המסגרת אולי פוגעת בחופש, אבל היא נותנת סדר, היא מאפשרת לצפות דברים ומעניקה בטחון עצמי.
היחס שלנו לסמכות היא לא פעם אמביוולנטית. מצד אחד אנו לא תמיד רוצים להישמע לאלה האומרים לנו מה ואיך לעשות, ומאידך מאוד רוצים שאחרים יקבלו את התכתיבים שלנו. הדבר בולט מאוד בחיי המשפחה ובמערכת היחסים הזוגית. החיים הם רצף בלתי נגמר של התנגשויות בין רצונות של אנשים שונים, כשזוגיות נכונה וטובה נבנית מהיכולת לומר לשני "נעשה ונשמע." הויתור, ההכרה כי לא תמיד חייבים להבין או לדעת למה, ושלפעמים אפשר פשוט לעשות ורק לאחר מכן לחקור את העניין. בזוגיות מאוזנת בני הזוג יודעים כי גם אם היום אחד מהם אמר "נעשה ונשמע", בפעם הבאה יהיה זה בן הזוג השני שינהג כך וזאת ללא כפיה. כלל זה עובד גם במשפחה שבה הורים אינם כופים על הילדים "הר כגיגית". כשילדים מבינים כי הכל נובע מתוך אכפתיות ואהבה ולא מתוך שרירותיות או הפעלת שררה, גם הם מתנהגים אחרת.
הניגוד והשילוב בין 'נעשה ונשמע' מחד ל'כפה עליהם הר כגיגית' מאידך, באה לידי ביטוי גם במצבים שבהם המציאות מפגישה אותנו עם אסונות, טרגדיות והתמודדות נוספות. גם כאן ישנה התנגשות בין מה שהייתי רוצה שיקרה לבין מה שקרה בפועל, ובמצבים שכאלו אין לנו אלא לקבל את אשר נכפה עלינו. אי אפשר להתעלם, אי אפשר לשנות אבל גם אי אפשר לברוח. יחד עם זאת, אין הדבר אומר שהחופש נטל מאתנו באופן מוחלט, שהרי נותר לנו להחליט איך אנחנו מנהיגים את עצמנו ברגעים הללו. החופש טמון ביכולת להתגבר ולהתעלות על המגבלות שהוטלו עלינו. ההתמודדות עם מצבים קשים מאפשרת לנו לחפש משמעות בחיים. כאשר אדם יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, אין הוא מתמלא הרהורים על משמעות החיים. המשבר הוא זה שמעמיד את האדם בפני הצורך להתמודד ומתוך כך למצוא משמעות.
הניגוד בין האופטימיות של 'נעשה ונשמע' לפסימיות של 'כפה עליהם הר כגיגית' משקף דינאמיקה כל חיים המתמרנת בין בחירה חופשית לצורך להתאים את עצמנו לדרישות הסביבה. המתח הוא בלתי פוסק, אולם הוא גם זה שהופך את החיים למעניינים.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
