שורה של פסקי הלכות שיצאו מבית מדרשה של הציונות הדתית בשנה החולפת ויצרו סערה ציבורית, מלמדות אולי יותר מכל כי לא ניתן להמשיך בשיטה שבה כל רב מדבר באופן חופשי מבלי להתחשב בהשלכות הפרסום.
ישנן הלכות שחשוב להכיר לא רק את הפסק שלהם, אלא אף את התהליך שהביא לפסיקה. אחת מאותן הלכות היא שמיעת קול שופר. הלכות אלו נקבעו בקיסריה, שם ישב רבי אבהו, אמורא בדור השלישי מתלמידיו של רבי יוחנן, ותקן את סדר התקיעות. אמנם התורה אומרת שיש לתקוע תקיעה, תרועה ותקיעה, אולם הואיל ואין אנו בטוחים מהי "תרועה", תקן רבי אבהו לתקוע ככל האפשרויות, וכפי שנסח זאת הרמב"ם בהל' שופר (ג,ב): "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל".
לכאורה, פרשנותו של הרמב"ם לתקנתו של רבי אבהו תמוהה. וכי עד תקופתו של רבי אבהו לא הכירו את הספק? ואם נאמר שכן, מדוע המתינו עד תקופתו כדי להחמיר מספק ולתקוע בכל האפשרויות?
רב האי גאון שתשובתו מצוטטת על ידי ראשוני ספרד סבור שלא מדובר בהכרעה במקרה של ספק. לדעתו רבי אבהו תיקן תקנה מהפכנית בכך שאיחד את כל המנהגים שהיו נהוגים עד אז בכל הקהילות, שחלקן תקעו תש"ת ואחרות תר"ת. רבי אבהו חשש שאנשים לא יבינו את הפערים שבין המנהגים, ולכן החליט לתקן סדר תקיעות זהה על מנת שלא תיראה התורה כשתי תורות. אמנם התלמוד מלא וגדוש במחלוקות מעשיות, אבל כאן רבי אבהו ביקש להימנע ממחלוקת, ולא בכדי.
ישנם ימים שדורשים מאיתנו להימנע ממחלוקת, למרות כל הנימוקים וההסברים ההגיוניים. יום המלכתו של הקב"ה הוא אחד מהם.
פסיקתו של ר' אבהו פותחת פתח לדיון בנושא פסיקת הלכה בכלל, נושא הקשור אלינו כל העת, ולא פעם גורם למחלוקת ומדון. שיקולל זה מעלה לעיתים את השאלה האם רב המשוכנע שפסיקתו אמיתית וראויה, צריך לשקול כיצד תתקבל בציבור? האם שיקול זה מתעצם לאור העובדה כי אני חיים בחברה המורכבת מאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות? האם ביקורת ביחס לתורה ולרבנים הוא שיקול בפרסום הלכה? האם יש פעמים בהם ראוי להתחשב בכלל ההלכתי 'מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים' ולהמנע מפרסום פסקי הלכה?
לשיטת רב האי גאון, רבי אבהו ביקש ליצור אחידות בשל חשיבותו של ראש השנה ולא להביא למצב שהקהילה הפשוטה, והפחות למדנית, תערער על אמיתותה של התורה. בדומה לכך ראוי שכל רב יהיה מודע לסכנות האורבות בפסיקה בסוגיות לאומיות וציבוריות. מחאות ונסיונות לתקן לאחר הפרסום- הן תמיד מאוחרות מדי שכן 'תרי קלי לא משתמעי'. כשרבנים מדברים בקולות שונים ואפילו הפוכים, דבריהם לא נשמעים, במיוחד כשכולם מתייחסים לאותו בית מדרש ולאותו הזרם.
השנה שחלפה עלינו הייתה גדושה בסוגיות רבניות והלכתיות שפורסמו בחדשות ולעיתים גרמו לסערות ציבוריות. ניתן להתייחס לשתיים בולטות: נושא חובת הציות לפקודה ופרסום הספר "תורת המלך". נושא הציות לפקודות בצבא הסעיר את המדינה במשך שבועות והביא לערעור במעמדן של ישיבות ההסדר. מבלי להתווכח אודות הפסק, נשאלת השאלה האם היה נכון בשעתו לדון בפומבי בשאלת הציות לפקודה? האם לא היה ראוי להעלות את הנושא בסמוך להתעוררותה של שאלה מעשית הקשורה בפינוי ישובים? זאת ועוד, האם הציבור מסוגל להכיל פסיקה ציבורית חד משמעית הניתנת על ידי ראש ישיבת הסדר, ולאחר מכן הודעה שונה מקרב ראשי ישיבות הסדר אחרים המוחים על פסיקה זו? האם לא נכון כי בשאלות קיומיות, כאלו שטרם הבשילו, ניקח קורטוב מההשראה של רבי אבהו ולכל הפחות נשתוק ונשאיר את המחלוקת לרגעים אחרים?
שאלה זו נכונה גם ביחס לפרשייה השנייה. האם נכון היה להוציא לאור ספר הלכתי מורכב שעלול להביא נזק רב? האם נכון לפרסם משא ומתן הלכתי בשאלות רגישות כ"כ ולגרום לחילול השם מיותר? ובכלל מה ערכה של התפיסה הממלכתית בציבור הדתי-לאומי, אם הוא איננו יודע להחיל אותה גם בנושא כמו פרסום פסקי הלכה? בכדי שדבריי יובנו כשורה, אני מדגיש כי אין כוונתי שהרב יזייף את האמת שאותה הוא אמור לייצג מפאת אימת הציבור. אלא שיכיר ברגישות הנושא ובהשלכותיו המסוכנות ובחילול השם שעלול להיגרם כחלק ממערך השיקולים.
בשנים האחרונות אני חש כי קיים ללא ספק פער בין תפיסתו ההלכתית של ראש ישיבה הספון בקרב תלמידיו, לתפיסתו ההלכתית של רב קהילה הטרוגנית. בתוך כותלי הישיבה ניתן להתבטא באופן חופשי יותר. התלמידים פחות ביקורתיים, המקום שבו דנים הוא מקום של תורה. רבני הקהילות ההטרוגניות נדרשים למורכבות גדולה בהרבה מאחר והם חייבים לקחת בחשבון את תגובת הציבור ואת הנזק הציבורי שעלול להגרם לתורה. גם אלו מהווים חלק בתוכן הפסק. השנה האחרונה מלמדת אותנו כי הגיע הזמן ליישר קו בנושא זה, ולכן ראשי ישיבות אינם יכולים להמשיך ולהתעלם מהרוחות הנושבות בחוץ. בעידן תקשורתי כמו זה שאנו חיים בו, אנו חייבים להיות ערים ורגישים יותר להשלכות הציבוריות ולדעת במה לשתוק ומה לומר ומתי. גם רבי אבהו היה חלק מבית המדרש שהמחלוקת היא אחד מהיסודות שלו. אולם הוא הבין שישנם רגעים בהם מתעלמים מהמחלוקת ומאחדים את המנהגים.
הרב מאיר נהוראי הוא רב מושב משואות יצחק ומרבני 'צהר'
