משנה: בראש השנה אנו מדברים על תיקון העולם, אולם דרכו של כל תיקון שהוא מתחיל מן הפרט ומשם מתרחב אל הכלל. הרב אריאל כותב על הנדרש מכל אחד מאתנו לקראת השנה החדשה.
עם פתיחתה של השנה חדשה נוהגים לאכול סימנים מיוחדים. מנהג זה נפסק גם בשולחן ערוך סי' תקפג ס"א: " יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאי ה', סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאי ה'".
מהי משמעותם של איחולים אלו? האם אנו מאחלים לשונאינו "שנה טובה" של דבר וחרב ורעב וכל מרעין בישין? כלומר, אין ספק שמגיע להם עונש, אולם האומנם באווירה שכזו ראוי לפתוח שנה חדשה? האם אין לנו תקוות ורודות יותר בשעה מרוממת שכזו? הלוא זה עתה התפללנו על תיקון העולם- "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". זאת ועוד: הרי זו גם עיקר תוכנה של התפילה הנועלת את היום הקדוש: "וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם. וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב וְרוֹצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָם שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱדֹוִד אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה: וְנֶאֱמַר הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יֱדֹוִד הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה". אם כן מה פירוש איחולים אלה?
שאלה זו לכאורה מתקיימת גם בכיוונים מנוגדים, לכאורה, הקיימים בתפילות ראש השנה.
לפי נוסח אשכנז אנו אומרים: וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה. כלומר הרשעה בעולם תימוג כמו עשן. לפי נוסח ספרד אנו אומרים: וְהָרִשְׁעָה כֻלָּהּ בֶּעָשָׁן תִּכְלֶה- כלומר תעלה באש. מי שירצה אולי לעורר מחלוקת מדומה בין העדות בישראל, יטען כי האשכנזים מתפללים להעלמות הרשעה ע"י תשובה, בעוד הספרדים מתפללים, כביכול, לחיסול הרשעים באש ובחרב. האמת היא כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. שתי האפשרויות קיימות. היינו מעדיפים את האפשרות הראשונה של תיקון עולם, אך בלית ברירה אין מנוס מהענשת הרשעים. האידיאל אליו אנו שואפים, בפרט בראשית השנה, הוא עולם שכולו טוב, שאין בו רשעה, שנאה ואלימות. זו הסיבה בגללה אין מזכירים בתפילה פסוקים של פורענות. אולם איננו ציקלופים בעלי עין אחת בלבד, הרואה רק טוב ומתעלמת מהרוע בעולם. אנו מודעים גם לאפשרות הריאלית שבה רשעים זוממים להכחידנו, ואם הם יתמידו ברשעתם אין מנוס מלבקש את שרפתם וכלייתם בטרם יבצעו את זממם. גישה זו באה לידי ביטוי בסימנים אותם אנו אומרים בערב היום הקדוש ואין סתירה בין שתי זוויות הראיה השונות. אנו שואפים לשלום ומצפים לתיקון העולם, אך במקביל אוחזים בחרב לקראת הבאים עלינו לכלותינו..
על דרך זו חוששני כי רבים עלולים לפרש את הפסוק במזמור התקיעות "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" במשמעות המודרנית של "הדברה"- כלומר חיסול וכילוי, בעוד שבלשון המקרא "הדברה" נושאת משמעות הפוכה של הנהגה נינוחה. הגמרא במסכת מכות (יא א) עמדה על כך כשאמרה: "אין נדברו אלא לשון נחת, וכן הוא אומר: ידבר עמים תחתינו" ופירש רש"י: "ינהל עמים תחתינו" (מלשון דבר אחד לדור=מנהיג אחד לדור).
אין כאן גזענות או התנשאות, אלא נטילת אחריות. עם ישראל עומד בראש השנה ונושא תפילה מיוחדת לתיקון העולם. אך לשם כך עליו לשמש דוגמא אישית ולאומית. כדי שה' יהיה למלך על כל הארץ, דהיינו שהאנושות כולה תכיר בכוח מלכותו ותקיים את הוראותיו, חייבת להיות קבוצת התייחסות שתשמש אור לגויים. הדבר מחייב אותנו להקים חברה טובה יותר, צודקת יותר, מוסרית יותר, ערכית ותרבותית יותר. חברה שבה אין אלימות לא פיזית ולא מילולית, שערכי המשפחה שלה טהורים וקדושים יותר. תיקון החברה מתחיל בתיקון של כל אחד ואחד את עצמו ואת ביתו. רק כך יאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-להי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
מתוך כך שונאינו ייתמו באמת ויפסיקו לשנאתנו, שכן ייעלמו גורמי השנאה ותחתם יבואו ההערכה, הכבוד והתהילה ליראיך. אלא שאלו מותנים בכך שנהיה אכן ראויים לכבוד. שנהיה לראש- היינו שהראש, כלומר התבונה והערכים, יהיו אכן בראש הסולם, ולא בזנב- מזדנבים אחרי תרבות פסולה וערכים שליליים של אחרים. שונאינו ייתמו כאשר נהיה תמימים בתורתנו, תורת ישראל בשלמותה ובתמימותה, על כל חלקיה, בין אדם למקום, בין אדם לחברו, בין אדם לארצו, בין אדם למדינתו. "תורת ה' תמימה משיבת נפש".
הרב יעקב אריאל הוא נשיא ארגון רבני 'צהר' ורב העיר ר"ג
