כמדי שנה אנו נדרשים בתקופה זו של ר"ה ועשרת ימי תשובה למהותה של התשובה. תהליך של חשבון נפש הינו תהליך קשה וכואב. שלא כמו דברים אחרים – נעימים בחגי תשרי, כמו נוי הסוכה או הידור האתרוג הנראים כלפי חוץ, חשבון הנפש מתרחש עמוק בתוך הלב והוא נבחן, בסופו של דבר, רק על ידי בוחן כליות ולב.
אחד מאבני היסוד של תהליך של חשבון הנפש והחזרה בתשובה היא אחריות אישית. אנחנו אמנם מדברים רבות על החשיבות של אחריות אישית, על ערכה בחיי היומיום ועל חיוניותה אצל המנהיגות, אולם אחריות זו אינה תמיד בהישג יד. לא בכדי מספרת לנו התורה כי חטאו השני של האדם הראשון – לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, היה אי לקיחת אחריות על מעשיו וניסיון לגלגל אותה על אשתו. גם אם האשה, נשאה חלק האשמה, עדיין היה על האדם לבחור האם לחטוא, ובוודאי לא להאשים לאחר מעשה את חוה.
האחריות האישית שלנו מתחילה בכך שאין אנחנו מתחמקים ממה שאנחנו אמורים לדעת. בדיוק לעניין הזה מכוונת התורה בתחילת פרשת "האזינו" שם השמיים והארץ הנצחיים נקראים להיות עדים נאמנים על אשר צוו בני ישראל לבל יבוא מי מהם – גם אחרי 10 דורות – ויגיד "לא שמעתי, לא ידעתי, לא הייתי שם…"
אבל אין די בכך שאנחנו יודעים. נוח לנו לעיתים להתעלם מהאמת או להמציא לעצמנו הצדקות גם כשמדובר במעידה. זהו חלק מהטבע האנושי המהווה מכשול. אנחנו אוהבים את עצמנו ולכן נוח לנו לעשות לעצמנו הקלות בחיים. נעים ונוח הרבה יותר להטיל את האשמה על אחרים. הדבר חוסך מבוכות, בושות ואת הצורך לשאת באחריות. בציבוריות הישראלית אנו עדים, לא פעם, לאירועים חמורים שבהם מנהיגים מגלגלים את האשמה האחד לפתחו של האחר. ביפן, לצורך ההשוואה, תרבות שכזו איננה קיימת. אין חזרה בתשובה של ממש ללא לקיחת אחריות. האדם לא יכול באמת להתחרט על משהו שהוא אינו באמת מאמין שהוא עשה.
הסגולה של לקיחת אחריות והיכולת להודות בטעות, ועוד בפומבי, מוצאת לעצמה ביטוי גם בפרשת "וזאת הברכה" שם מסביר רש"י את קדימות יהודה על פני ראובן בקבלת הברכה בכך שהודה בפומבי על חטאו, לעומת ראובן שעשה כן בצנעה.
האדם נדרש לקחת אחריות על מעשיו ולא לסמוך על זכות אבות או זכות בנים. העבודה שבלב של הימים הנוראים ותהליך החזרה בתשובה העומד במרכזו, מתחילה עם ההכרה ולקיחת אחריות ורק משם מגיעה לחרטה ולקבלה לעתיד. וזאת האמת.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
