משנה: רבים סוחבים את הטקסיות והמנהגים הדתיים כמין חטוטרת שלא ברור מדוע היא חייבת להיות שם. לא בוחרים באמת, לא מאמינים באמת, אבל מקפידים להמשיך ולקיים בעיקר את מה שרואים כלפי חוץ. והמלך? מישהו באמת חושב עליו? רוצה בו? בוחר בו מרצון?
סיפור ידוע מספר על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, שבערב ראש השנה עבר ליד בית הכנסת ושמע קול בכי עולה ממנו. הציץ ר' לוי יצחק פנימה והנה דלתות ארון הקודש פתוחות, ולידן עומד הגנב של העיירה והגנב בוכה בכי תמרורים. הגנב בבכיו פנה לקב"ה ואמר לו כך: "ריבונו של עולם! הנה עברה לה שנה ועכשיו אני צריך להחזיר לך את מה ששלחת לי בשנה הזאת, אבל מה ששלחת לי אלו שקים מלאים בצרות. שקים על גבי שקים של צרות. אז הנה הם לפניך רבש"ע, השקים שלך והצרות שבתוכם. רק בקשה אחת לי אליך: יחד עם השקים הללו אני מעביר לך עוד כמה שקים מלאים בעבירות ואני סומך עליך שאתה כבר תדע להתקזז. אתה רבש"ע תסלח לי על העבירות שאני שולח לך, ואני אסלח לך על הצרות ששלחת לי".
התמוגג ר' לוי יצחק מנחת ואמר כי אותו גנב הוא "חידוש מופלא!".
כמו לכל הסיפורים על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, גם לסיפור הזה יש נטייה להתייחס בציניות. הרי לא יעלה על הדעת שר' לוי יצחק באמת ראה רק את החיוב שבכל דבר והתעלם לגמרי מהכיעור, מהשקר והעיוות שבו העולם מתנהל. צריך הרי להיות נאיבי להחריד (במקרה הטוב) או לא שפוי (במקרה הפחות טוב) בכדי לקרוא "חידוש גדול" לגנב המנהל מו"מ עם הקב"ה על הצרות שלו, או לספוק כפיים בשמחה למראה עגלון המושח את אופני העגלה בזפת שעה שהוא עטור בתפילין ובטלית משום ש"גם כשהוא עסוק במלאכתו הוא אינו מסיר את ליבו ומחשבותיו מריבונו של עולם" (סיפור אחר).
למרות שאף אחד לא אומר זאת, כנראה שאצל רובנו מוסכם כי ר' לוי יצחק ידע את האמת שמאחורי הסיפור. הוא ידע שהגנב בבית הכנסת הוא פושע ושהעגלון סתם מנסה לחסוך זמן בהכנת העגלה על חשבון תפילת השחרית שלו. ר' לוי יצחק הגיב כמו שהוא הגיב רק משום שהוא "מגלם" את תפקיד "סנגורם של ישראל". מתחת לחליפות הוא בטח היה סתם עוד אדם ציני, עייף ומיואש שהבין טוב מאוד מאיזה חומר קורץ העולם המשוגע הזה. כך לפחות אני חשבתי על ר' לוי יצחק במשך הרבה מאוד שנים.
פעם, לפני לא הרבה ימים, גיליתי שאני סתם "דתי". היה לי את כל מה שצריך דתי בחיים האלה. כיפה בגודל סביר על הראש, מקום בבית כנסת, בגדים של דתי, התנדנדויות של דתי, חשיבה של דתי וידיעה ברורה איך הדברים צריכים להיראות ולהיות. כמו "דתי" טוב סימנתי חמש מאות פעם ביום V על רוטינות שאף פעם לא עצרתי לחשוב למה אני עושה אותם. הייתי נורא "דתי" בלהספיק דברים, למשל את כל הקטעים של התפילה, גם אם לא ממש שמתי לב או הבנתי מה אני אומר. שחרית ברבע שעה. מנחה 3 דקות. תפילת ערבית לא תמיד. תלוי אם זה מסתדר. אהבתי להיות דתי, במיוחד כשמדובר בלבקר אחרים על כמה הם "לא מספיק דתיים", שהרי אין כמו קבלת ערך וחשיבות עצמית על חשבונו של מישהו אחר, ואין שמחה כשמחה לאיד. מי בכלל חשב על כך שגם ל"דתי" כמוני יש אפשרות וזכות (ולדעתי אף חובה) לבחור האם באמת זה מה שהוא רוצה להיות? מי חשב שהמונח "בעל תשובה" יכול להיות תקף גם כלפי מי שהוא דתי מבית?
האמת היא שמבחינה חיצונית לא השתנה יותר מידי מאז להיום. אותה כיפה, פחות או יותר. אותם בגדים. אותו מקום בבית כנסת. אפילו אותם נפילות. רק דבר אחד השתנה – הרצון. זה לא שלפני כן לא היו רצונות. היו הרבה רצונות אבל כולם מאוד אנוכיים- אישיים. רצונות שקשורים בנוחות, בשכל, בהגיון שלי, בצורה שבה אני בטוח שהדברים צריכים להתנהל. לכל אלה התווסף מאז רצון נוסף- הרצון להאמין!
יש רק בעיה אחת עם הרצון הזה להאמין, והיא שהוא כולל בתוכו דרישה עצמית להכפיף את הרצונות האישיים שלי לרצונות של התורה ושל רבש"ע. חלק מה"דתיים" עושים את זה מתוך הרגל. דתיים אחרים עושים זאת מתוך הרגשת כבדות ואפילו מסכנות, כי בתכ'לס "דתי" זה לא כיף גדול. צומות מעצבנים, סליחות בשעות מופרכות, ריקודים אחרי קידוש לבנה. אתם יודעים.. אבל מה? כולם עושים. סוחבים כי כך התרגלנו. כי לא יפה אחרת. כי מה יגידו… לפעמים מנחמים את עצמנו בחגים ובשולחן שבת. אבל לבחור בזה ממש? לחשוב על זה באמת לעומק? להאמין שיש באמת משהו או מישהו כזה כמו הקב"ה? להמליך עלי את המלך? מי מאתנו עשה את זה לאחרונה?
אומרים שמלכות מתגלה בשיאה כשאין צבא ברחובות. כשהעם בוחר במלך ובמלכותו כי הוא רוצה ולא בגלל שהוא מוכרח. אבל מסתבר שגם לאלו שכבר בוחרים להאמין, שבאמת בוחרים במלך ושהרצונות שלהם אמורים להיות מוכפפים אך ורק לרצונו של המלך, יש פה ושם פספוסים. במקרה שלי אפשר לומר שפה ושם יש גם הצלחות… המנוע של כל אחד בעולם זהו הרצון. החיסרון מובנה באישיות של כל אחד מאיתנו בילט-אין. הבעיה היא שהרצונות לא תמיד מתעוררים.
רציתי באמת להמליך עלי את המלך בשנה האחרונה, אבל לא הלך לי מאלף ואחת סיבות. לפעמים היו אנשים מסביב והתביישתי. לרוב פחדתי ממה יגידו. פחדתי מאלו שמסתכלים ואז אומרים והכי מאלו שמסתכלים ולא אומרים מילה. הייתי חלש רוב הזמן.
אז היום אני בא לפניך, רבש"ע, ומוסר לך, כמו אותו גנב, שקים מלאים ברצונות ובכוונות טובות שלא מומשו. בתוך השקים האלה תמצא גם רגעי חרטה פנימיים, עמוקים וכנים שעלו בי בד"כ מיד אחרי החטא או הנפילה. אין מילים כדי להסביר את הצער ההוא שארוז בתוך השקים שאני שולח אליך. כאב על החלטות פזיזות של רגע. על דברים שאמרתי ותוך כדי שהם יצאו מהפה, כבר ידעתי שאני הולך לצאת מהם בשן ועין. על מעשים וטעויות שתוך כדי עשייה כבר חלחלה בי ההכרה שאני עומד לשלם עליהם ביוקר מצד יסורי המצפון וההרגשה הפנימית. עם זה אני בא. אלו הם הצרות שלי ואותם אני מחזיר לך, רבש"ע יחד עם עוד קצת עבירות ואתה תתקזז. אני סומך עליך שתקזז כי אני באמת לא רציתי בעבירות האלה. לא באמת רציתי להיות איפה שאני נמצא היום. לא טוב לי עם מה שנהיה ממני. כל לילה הלכתי לישון עם הבטחה שמחר בבוקר אני קם בן אדם חדש, וכמעט בכל בוקר קמתי שוב הפוך לגמרי. אז קח את הצרות, את כל התיקים שהפלת עלי בשנה האחרונה עם כל מה שהם הולידו ותתקזז!
ומעל הכל: בוא כבר אדוני המלך! הנתינים מוכנים ורוצים בך. מלוך עלינו בחסד וברחמים. ליבנו נתון לך.
המאמר נכתב בהשראת דברים של ידידי יובל דיין, מורי ורבי שהחזיר אותי לאבי שבשמיים.
איתמר מור
