משנה: כשהנביאים וחז"ל דברו על אמונה הם לא השתמשו במילה "דתי" אלא במילה "צדיק". אז למה אצלנו אדם שאינו מחלל שבת ולא אוכל טרף, אבל במקביל מלין שכר ומדבר לשון הרע, כן זכאי לתואר "דתי"? ומה כל זה קשור לר"ה? הרב אלישע וישליצקי עונה.
א. המכחישים והמכריע
החיים והנפש, העצמיות והטבעיות, מהווים עולם בפני עצמו. באלה אנו עסוקים מידי יום לפתחם כרצוננו וכראות עיננו ובחופש אשר כל כך מרבים להבליטו בדורנו.
ומנגד, עולם המלכות, רצונו של מי שאמר והיה העולם, מוחלט ואין-סופי, מעלינו כפי שמתגלה אלינו ב"תורתך ודברך" (תפילת שחרית לפני עמידה), שעלינו לשים לבנו אליהם.
הילכו יחדיו שני העולמות? הניתנים הם לחיבור? לְמה ולָמה נתפלל "זכרנו לחיים"? היוכל ביטוי זה להתקרב להמשכו: "מלך חפץ בחיים"?
והכתוב השלישי מכריע ביניהם (ברייתא דר' ישמעאל מידה י"ג) לאמור כי: "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
ומי האומר זאת?
"וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו… " (תפילת העמידה של ראש השנה). הנה כי כן, בורא עולם הוא נותן החיים והוא המלך- והוא יתברך מחבר בין המלכות לחיים. ונחנו מה? האם קולטים אנו הכרעה זאת?
ב. מודה אני
בבוקרו של יום מתחדשת הנשמה ומתעוררים כוחות החיים ושבים אל מסלולם בעולם הזה. אשר על כן, ראוי היה שיאמר אדם "אני מודה". אולם יודעים אנו כי בהקדימו את ה"אני", חוסם בכך האדם את חיבורו למלך, ומי שהוא גס רוח אין השכינה שורה בו (ע"פ סוטה ה.). לכן אדרבה- יאמר אדם: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". בהקדימו את ההודאה ל"אני", בכך הוא מבטא לא רק את הכרת הטוב (שאלמלא כן "נבל" יחשב וכפוי טובה, ע"פ רמב"ן דברים ל"ב), אלא בעיקר הוא "מודה על האמת". כלומר: הוא מחפש וחותר לבטא את ההכרה "שאתה הוא מלך אל חי וקיים", ולחיות ע"פ ההכרה הזאת (עולת ראי"ה א, ברכות השחר).
ג. באמונתנו נחיה
לא בכדי, עת חז"ל עסקו במיקוד בסיסן של תרי"ג המצוות, הם הגדירו את התשתית הנפשית-מוסרית של החיים כקומה הראשונה שבלעדיה אין חיים, אין תורה ואין מצוות. הן בי"א שהעמידן דוד המלך בתהילים ט"ו, הן בו' של דברי ישעיהו הנביא בפרק ל"ג, והן בג' של הנביא מיכה בפרק ו'. וכל אלה עד ועד בכלל לנבואת חבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה" (ע"פ מדרש תנחומא שופטים אות ט).
ונשאלת השאלה מדוע נקט הנביא במילה "צדיק" ולא במילה "דתי"? ובכלל מדוע זה לא כללו חז"ל את מילת ה"דתי" בדבריהם?
ייתכן שהתשובה לכך קשורה למציאות שלנו שבה לא יקרא "דתי" אדם הנוסע בשבת או האוכל טרף, אולם כלל לא ברור מדוע יקרא כך אדם המדבר לשון הרע, לוקח שוחד, עושק שכר שכיר או מתגאה. נבואת חבקוק, לשמים ולשמות לב אליה, לא מותירה ספק בנוגע לשאלה זו לאמר: אין ה' רוצה מאתנו מעשים בלבד, מסגרת חיצונית גרידא, אלא את החיים כולם.
ד.באומתנו נחיה
והיכן דיבר ע"כ הנביא חבקוק? הוא דבר על כך בקובעו, ע"פ שליחותו האלוקית, את המענה לשאלות רבים כמו "מתי תבוא הגאולה?", "מתי יפסקו הצרות?", "מתי לא יהיה עוד צדיק ורע לו?" וכו'.
הנביא בשליחות בורא עולם, אלוקי מערכות ישראל, עונה תשובה קצרה, בהירה, חד-משמעית ומורכבת כאחד: "עוד חזון למועד"- כאומר: הדבר יקח עוד זמן רב. אולם המשך הדברים הוא: "ויפח לקץ ולא יכזב"- כלומר אין חלילה כוונה לאכזב או להבטיח לשווא, אלא אמת היא, גדולה ומורכבת, וגם "אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר".
אע"פ שבסביבת האדם המודרני מה שמתמהמה מאחר ומה שלא מאחר לא מתמהמה – הרי ש"דברך אמת וקיים לעד" (מפרקי מלכויות בתפילת ר"ה) ו"דבר אחד מדבריך לא ישוב ריקם" (מברכות ההפטרה). גם אם מהלכי הגאולה מתעכבים לפי הבנתנו, הרי שמבחינת ההנהגה האלוקית, אין איחור אלא תכנית מדויקת שלא תלויה ולא מתחילה ולא נגמרת בסברותיהם של בני אדם, בדמיונותיהם ובציפיותיהם.
והמחכה באמת לגאולת עמו ונחלתו של אלוקי ישראל; המחובר באמת אל הכלל- הוא המשוחרר באמת אשר "נפדה מן המיצר האגואיסטי" ("בסוד היחיד והיחד" 347), וע"כ הוא החי באמת את שכבותיה הפנימיות והערכיות של נפשו, ולא רק הולך שבי אחרי השכבה החיצונית, העכשווית, החושנית, האנוכית.
את החירות האמתית הזאת למדנו ממסירותם וענוותנותם של אילן רמון ז"ל ובנו אסף ז"ל, אשר עם כל לוחמי חירות ישראל חרפו נפשם על הגנת העם והארץ, כמופת לכולנו.
ה. בתוך עמי אנוכי יושבת
מהיכן בא חבקוק בעצמו? מנין צמחה נפש של "צדיק באמונתו יחיה"?
לפי מבטו הפנימי של רשב"י בזוהר הקדוש, אמו של חבקוק היא האשה השונמית. אשה זאת כשרה היא ויוצרת באצילותה את רצון בעלה (תנא דבי אליהו, ד), ושניהם יחד מכניסי אורחים ועושים עליית גג לנביא המסתובב באיזורם ללמד ישראל את האור האמיתי שבחייהם (מלכים ב,ג).
ואז "ויהי היום"- ראש השנה היה (זהר לפרשת בא) והנביא אומר לה לאשה: "מה יש לך לדבר אל המלך"- ובמה את חפצה בחייך? ותשובתה של האשה: "בתוך עמי אנוכי יושבת"- כאומרת: מה שטוב לעם שלי –טוב לי. כי אין בפרט אלא מה שיש בכלל, וכולם חפצים בהופעת רצונו של המלך, אלוקי ישראל שמלכותו בכל משלה.
מאימא כזאת, מצניעות אמיתית, מחיים של "אנכי" המחובר ל"אנכי ה' אלוקיך" (ע"פ ילקוט שמעוני, שמואל א,א) משם מופיעה נשמתו של בן האשה השונמית, הרי הוא חבקוק הנביא לפי הזוהר הקדוש, וממנו צומחת האמירה האלוקית: "וצדיק באמונתו יחיה".
ו. חדוות ה' היא מעוזכם
אם נשאר במבט שטחי וחיצוני, רק מדגישים את המעשה והמסגרת, אזי יתכן שכאשר יפרסו ברחוב ראשי בירושלים (כמו בזמן בית שני, נחמיה ח) באחד לשביעי- הוא ראש השנה, את ספר התורה כולו, ונקרא את מצוותיו ונזהה בכנות את הפער הגדול בינינו לבינו, או אז נבכה כפי שעשו אבותינו במעמד הנ"ל.
אבל עזרא ונחמיה יאמרו לנו את דבריהם הנצרכים לדורות: "אל תעצבו כי קדוש היום לאדוננו". ונשאלת השאלה: וכי בכך נרגענו?אדרבה: הרי אם קדוש היום ואנו רחוקים מן הקדושה, הרי זוהי דווקא סיבה להגביר את הבכי!
אולם כאשר הבורא מחדש את העולם, מתקיים "ישמח ה' במעשיו" (תהילים ק"ד). מכיוון שכך, ישראל שהם הכלים האמתיים למילוי רצון המלך והמשכת דרכיו, צריכים להיות שמחים. שמחה אמתית כזאת של ענווה (שבת ל ע"ב, פסחים סו.) היא הנותנת כוח לעשות חיל (ע"פ דברים י"ח, יז-יח ור"ן ור"י אברבנאל שם). זוהי "חדוות ה'" וע"כ היא המעוז. היא נותנת את תוקף החיים.
ז. למענך אלוקים חיים
טלטלת הנפש בעת הקשבתה לקול השופר היא אותה פתיחות של ענווה להכיר ולחוות את המפגש שלנו למטה עם רצונו ית' מלמעלה. כמנהגם של קדמונים, ממליכים אנו את המלך בעת ההקשבה לשופר ואיננו מסתפקים בארבע רוחות השמיים, ולמעלה ולמטה, כי אם גם בהמלכתו עלינו ובתוכנו- בתוך הנפש, בתוככי החיים, בעצמיותנו כאן, וכאשר נהיה "דוברי אמת בלבבנו" נגלה בכך כי "מודים אנו על האמת".
ואותה ערבות הדדית מופלאה, גבורה עילאית אין קץ של אנשי גוש קטיף ושדרות ואנשי הדרום, בחבור אמיתי עם לוחמי צה"ל, כפי שנתגלה במלחמת "עפרת יצוקה" בטבת התשס"ט, היא תהיה אות ומופת לעמך ישראל כולו במרחבי הארץ והמדינה כולה. להמשיך ביתר שאת את האמונה אל פנימיותה של הנפש ולרומם את החיים אל האמונה. כך ללא מחיצות מלאכותיות, ללא גאווה, ללא אנוכיות, נהיה הבנות והבנים של המלך אלוקי ישראל העובדים אותו בחיינו בשמחה ובטוב לבב.
הרב אלישע וישליצקי הוא ראש בית מדרש "מהות" ירושלים
