אנו חיים בעולם בו המילים מקיפות אותנו מכל עבר. מילים מדוברות, מילים כתובות, מילים אלקטורניות. לכל אשר נפנה , לאן שלא נביט, נראה מילים על גבי מילים. עיתונות כתובה, מבזקי חדשות בכל חצי שעה, אינטרנט, רדיו, טלווזיה ובשנים האחרונות גם הטלפון האישי ההולך איתנו לכל מקום, ממחיש לנו עד כמה איננו יכולים או רוצים לברוח מהמילים.
דומה שבתוך בליל המלל ההולך ומקיף אותנו איבדנו את היכולת לתקשר באופן אוטנטי, בסיסי, ספונטאני. שכחנו את כוחה המופלא של השתיקה, את עוצמתו של הבכי, את עומקו של המבט. הכל ארוז בצלופן מרשרש ומתקתק של מילים, שאולי מתחברות למשפטים המרכיבים שיחה שלמה ונעימה, אולם לרוב משפטים אלו אינם אומרים דבר וחצי דבר.
כאשר מגיע הרגע לערוך חשבון נפש; לעמוד מול המאזן האמיתי של מה עשינו ומה אנו שווים, יש צורך בקצת שקט, ברגיעה, בעוצמתה של הדממה. רק כאשר אנו מפנים את עצמנו ומחשבתנו מכל המילים העוטפות אותנו מסביב, רק אז אנו מסוגלים לחדור אל הנשמה, לנשום עמוק ולהגיע לתובנות אישיות אמיתיות. רק כאשר נרשה לעצמנו להיות רק עם עצמנו נוכל להסיק את המסקנות ולצאת לדרך אמיתית של תיקון.
ראש השנה הוא, בין היתר, גם תאריך של חשבון נפש. זוהי נקודת זמן בה היהודי אמור להתבונן פנימה אל תוך נשמתו ולהגיע למסקנה החפה מכל כיסוי לשאלה: האם הייתי אני במהלך השנה החולפת? האם המשכתי להתחפש? האם ממשתי את מה שאני באמת או שהמשכתי לשחק את הדמות האחרת?
מצוות היום המרכזית היא כמובן שמיעת קול השופר. השופר הוא הכלי היחיד אשר עוזר לנו להתערטל מכל הכיסויים ולהגיע בצורה ישירה אל הנשמה, אל האני האמיתי. את המסע הזה אנו עושים באמצעות שלושת הקולות הבסיסיים של השופר:התקיעה, השברים והתרועה.
חז"ל במסכת ראש השנה למדו את קולות השופר הללו דווקא מאימו של סיסרא, שר הצבא של יבין מלך חצור. בספר שופטים שבו מופיע סיפור המלחמה כנגד צבאו של סיסרא, מזכיר התנ"ך במילים עדינות ונוגעות את הציפייה לשווא של אם סיסרא לבנה אשר אמור לחזור מן המלחמה, מלחמה שאותה חשבה שינצח בקלות: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו? חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ" (שופטים פרק ה')
חז"ל בחושים העדינים חיפשו את הבכי האוטנטי ביותר, את הבכי הראשוני האמיתי ומצאו אותו בבכי של אם המצפה לבנה, אמא אשר חושיה מנבאים לה רעות למרות היועצות המקיפות אותה והמשכנעות אותה כי הכל בסדר ומדובר על עיכוב טכני בלבד.
הגמרא במסכת ראש השנה מנסה לפענח את פשר היבבה של אם סיסרא, איזה סוג של בכי זה? האם מדובר על האנחות הבאות אחת אחר השניה והן המקבילות של השברים או שמדובר על יללה חנוקה המתפרצת ממעקי לב בצורה שקורעת את הגוף וחותכת את הדממה וזו המקבילה לתרועה: "וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל. (גמרא מסכת ראש השנה דף לג)
מכל מקום אנו מבינים כי תפקידו של השופר הוא לסמל את הבכי האמיתי את ההתפרצות האוטנטית של הנפש, את יכולת התקשורת הבלתי אמצעית זו שללא מילים מצליחה לגעת.
דווקא השופר עצמו נבחר למשימה זו מאחר והשופר הוא במידה מסויימת כלי הנגינה הפרימיטיבי ביותר. כמעט ןאין נגיעה לאדם בהכנתו. אין בקולו התערבות של קידמה או טכנולוגיה. אין בו תיחכום. השופר מסמל את הצורה הבסיסית ביותר של התקשורת בין בני האדם; תקשורת באמצעות קולות בראשית הנובעים מהלב והחודרים אל הלב.
זהו המסר של ראש השנה וזהו החידוש הגדול של השופר. יום אחד בשנה לחזור אל העצמי האמיתי ללמוד מחדש את היכולת לבכות, להתחנן ללא מילים, לנסות ולתקשר עם הסביבה ועם אלוקים ללא עטיפות של מילים וללא צורך להתחבא מאחורי משפטים מתוחכמים המכסים על תחושות אמיתיות.
פעם בשנה מותר לנו לברוח מהמילים ולהישאר רק עם קולו של השופר ועם עצמנו.
הרב חגי גרוס, מנהל תיכון "הצבי"- תיכון מקיף דתי נתיבות ומרבני 'צהר'
