משנה: הרב יובל שרלו חושב כי לחומרה ולהחמרות מקום חשוב בעולמו הרוחני של האדם. אמנם "כח דהיתרא עדיף"- אולם גם בכלל זה יש לנהוג במשנה זהירות. מאידך, עלינו להישמר ממצב שבו החומרות מחליפות את הסדר, ומעניקות לאדם את התחושה כי הוא פטור בשלן מעיסוק בתיקון העולם ובנושאים חברתיים.
עולם החומרות הוא המקום בו יכול האדם להביא לידי ביטוי את עולמו הפנימי. זה המקום בו ניתן לעשות יותר, ולממש את ההקרבה העצמית בפני ריבונו של עולם. זה המקום בו יכול האדם לבטא את אהבתו לא-לוהים בעשותו מעבר למה שההלכה מחייבת אותו. החומרות מאפשרות לאדם לקדש את עצמו במותר לו. זה המקום בו יראת החטא מניעה אותו והוא מתרחק מהאפשרות לחטוא ולהידרדר במדרון החלקלק. זה המקום בו למדנותו הספקנית הממאנת להכריע בין שיטות שונות כדי שלא לאבד אחת מהן מאפשרת לו להחמיר כשיטות השונות גם יחד. זה המקום בו הוא יכול לממש את מידת החסידות שלו שאינה רוצה להתקרב אף לפריפריה של העוון. זה המקום בו משיכתו לרוממות הנפשית מוצאת דרך לבטא בעולם המעשי את הדברים, ועוד ועוד. כל אחת מהסיבות השונות המצמיחות את הרצון להחמיר מתאפיינת גם בתהליך שונה של החמרה ובביסוסה על מקורות שונים. לפיכך אנו מוצאים עולם מלא ומרתק של חומרות שבני אדם מחמירים על עצמם – בין חומרות שנכנסו לעולם ההלכה עצמו, ובין חומרות הנובעות מוולונטריות אישית.
אותה דרך מחשבתית שאפשרה את ההחמרה מתוך מודעות עמוקה לצורך בה ולמחיר שמשלמת ההלכה האובייקטיבית, תקפה גם ביחס להחמרות גופן. גם להחמרות יש מחיר מסוים שיש להיזהר ממנו. בעולמם של חז"ל מצאנו ביקורת קשה על החמרות מסוימות. רבי טרפון שביקש להחמיר כדעת בית שמאי וסיכן את עצמו לשם כך, נתקל בתגובה צוננת מאוד. ביאורים רבים נכתבו על ביקורת זו, שהרי לכאורה כל שרצה רבי טרפון הוא להחמיר על עצמו כבית שמאי. הביאור הנפוץ שביניהם הוא שלעיתים ההחמרה מביאה בטעות לפסיקת הלכה שלא כדין – המתבונן ברבי טרפון עלול היה לחשוב שהלכה כבית שמאי, ודבר זה הוא חמור מאוד. ממוצא דבר אתה למד כי המחמיר חייב לוודא שיהיה ברור לו ולרבים אחרים כי מדובר בחומרה אישית ולא בטענה כי זו אכן ההלכה.
במקום אחר ביקרו חז"ל בצורה חריפה יותר את המחמיר ללכת לאור שתי שיטות: "לעולם הלכה כדברי בית הלל, והרוצה לעשות להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי על זה נאמר והכסיל בחשך הולך…" (תוספתא עדיות ב, ג). גם כאן נותר מקום נרחב לעסוק בשאלה אימתי נכון לבקש לצאת ידי חובת השיטות כולן, ואימתי מדובר במעשה כסילות. יש לזכור כי עצם הרעיון לצאת ידי חובת השיטות כולן קיים אף הוא בעולמם של חכמים, והסתירה שבין המקורות השונים מולידה כדרך הסתירות עולמות חדשים ומרשימים של גווני חומרות למיניהן.
חכמים גם נזהרו מאוד מלגזור גזירה לגזירה. כדי שלא להאריך ניתן לצטט את הסיבות לכך מהאנציקלופדיה התלמודית: "…שאם היינו גוזרים גזרה לגזרה נתמלא גזרות, ואם היה הדבר מתפשט מגזרה לגזרה היו אוסרים כל הדברים מעט מעט". ישנם עוד כללים המגבילים את גזירת הגזירות של חז"ל.
הביקורת בעולמם של חכמים על החומרות נמצאת גם בצד השני של המטבע. כאמור לעיל, ישנם סימנים רבים לכך שביסודו של דבר העדיפו חכמים את ההליכה בדרך הקולא, כבר מימי הפולמוס בין הצדוקים לפרושים או בין בית שמאי ובית הלל. בדברי חכמים אנו מוצאים את הביטוי "כח דהיתרא עדיף". יש כמובן להיזהר בשימוש בכלל זה, בשל העובדה שניתן לבאר כי כלל זה אינו עוסק בעולמה של ההלכה אלא בעוצמתו של פוסק ההלכה. כך לדוגמה ביאר רש"י: "דהתירא עדיף ליה – טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר" (ביצה ב ע"ב). אף על פי כן, רבים הפוסקים שכתבו כי יש להעדיף את ההליכה בדרך הקולא, ולאורך הדורות אנו מוצאים את עולם ההלכה מצטט כלל זה כיסוד הלכתי של ממש. התמונה נעשית מורכבת יותר בשני המישורים של כוח דהיתרא. במישור עוצמתו של הפוסק, יש להזכיר את דברי רבי שקבע שהוא צריך להיזהר שלא יוגדר כרב שכל מהותו היא כרב מקל. במישור ההלכה עצמה, יש לזכור שישנם נושאים משמעותיים בהם דווקא יש להחמיר בהלכה.
לסיבות אלה ולאחרות ניתן לצרף עניין אחד שהוא יסודי ביותר. הנושא אינו רק עצם קיומה של חומרה אלא גם השאלה במה מחמירין. בשל העובדה שבדרך כלל אין האדם יכול להחמיר בכל ההיקף הגדול של עולם ההלכה האדם בוחר במה להחמיר ובמה לא. באופן טבעי נוטה האדם להחמיר בעניינים שבין אדם למקום. הסיבות לכך למעשה רשומות למעלה – המעיין היטב בסיבות המביאות להחמרה יגלה כי רוב הסיבות אכן מביאות את האדם לתור אחר הקשר בין א-לוהים ואדם ובדרך זו לחדד את רצונו הפנימי.
על תופעה זו עמדו כבר הנביאים, והם שחשפו את הנטייה האנושית לבוא לבית המקדש ולהרבות בקורבנות לפני המקום, גם בשעה שהעולם החברתי נותר מופקר. הנביאים כולם ביארו כי ההחמרה צריכה למצוא את מקומה דווקא בסדר הפוך. יש להקדים את העיסוק בתיקון העולם – בצדקה ובמשפט, בחסד וברחמים – להליכה לבית ד', ואף מחו בצורה נמרצת ביד אלה שהפכו את הסדר. רבי יהודה הלוי ביאר את דברי הנביאים בצורה מרחיקת לכת, וקבע כי כביכול "הודיעם הא-לוה כי הוא היה מסתפק בפחות מזה באומרו להם: מי יתן ושמרתם את המצוות אשר החברה הפחותה והשפלה ביותר מקבלת עליהם, והן הצדק וההטבה לזולת וההודאה לא-לוה על חסדו כי התורה הא-לוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית…".
הרב יובל שרלו הוא ראש הישיבה התיכונית בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
