משנה: ר' נחמן לא נהג בעצמו חומרות כלל. בימי הגמרא היו מכניסים לכלא מי שהיה מחמיר על עצמו ונראה כמתייהר. ר' חייא אף רצה לקצץ את רגליו של אחד החכמים משום שנראה לו כמי שמתייהר בחומרותיו. אז למה אנחנו מחמירים על עצמנו כשהחומרות אף מסיבות לנו, פה ושם, גם עונג?
הרב בני פרל כותב על החמרה מבחירה, ועל חומרות שהם תוצאה של אובססיה.
כך כותב ר' נחמן מברסלב: "ואלו החכמות (ר' נחמן קורא להקפדות "חכמות" ב"פ) מפילין מאד את האדם מעבודת ה’, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי במה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו (מסכת ע"ז ג.) ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (קידושין נד.). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר (ויקרא יח’) "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצווה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם .והוא בעצמו (היינו ר' נחמן- הערתו של ר' נתן בגוף התורה ב"פ) אינו מחמיר שום חומרא כלל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא , תורה מד).
על פניו דבריו של ר' נחמן קשים. אני עצמי נוהג בחומרות שונות, ואדרבה: הן גורמות לי חיות ושמחה ולא למרה שחורה. סיבות שונות יש לי לחומרותי: חלק קשורים במנהגים שירשתי (כגון איסורי אכילה בפסח), חלק בדעות המוזכרות כבר בשיטות הראשונים (בעיקר חומרות הקשורות בדיני בישול בשבת, בהלכות שחיטה ובדיני בשר וחלב ועוד) וחלק קשורים ברצון להדר קצת (ציצית, ארבעת המינים ועוד).
התחושה האישית שלי בנוגע לחומרות בהן אני נוהג, דומה לתחושה של אדם הבוחר לנהוג במרצדס מפוארת במקום במכונית מקרטעת. אמנם, זו וגם זו היו מביאות אותי ליעדי, אולם אדם הרוצה את המשובח ויש בידו לשם כך, הרי אין פסול בדבר.
שני מינים של מחמירים
אין דרך ליישב את דבריו של ר' נחמן, כי אם בהגדרתם של שני סוגים של מחמירים. בלשון המודרנית ייתכן והינו מדברים על בחירה להחמיר מול אובססיה לחומרות. ההתמכרות לחומרות נובעת מאימה ולחץ, אבל גם מסוג של הפרעה נפשית. לא כך צריך לקיים מצוות. יש דרך להבחין בין שמחת ההידור לדכדוך החומרה. הסימן לכך הוא בדרך בה אדם נוהג בנוגע לקולות. אם הוא מסוגל לקבל את הקולות כעניין לגיטימי, הוא יוכל לקבל על עצמו גם חומרות מבלי להיות אובססיבי. זהו כנראה הההבדל בין המחמיר הרצוי למחמיר הדחוי. מי שמקבל את המקל בעין טובה, ינצל מדיכאונה של החומרה.
אמת מידה נוספת קשורה במצב רוחו של המחמיר. לדעתו של ר' נחמן, אם המחמיר מרגיש מרירות, הרי שחומרותיו אינן ראויות. מאידך, אם אדם מחמיר ועדיין מרגיש משוחרר וטוב לב, הוא עשוי למצוא בהקפדותיו חיות רעננה.
חומרות במימד הציבורי
חומרות במימד הציבורי הוא נושא מורכב הרבה יותר. שני שיקולים עומדים בפני המחמירים בציבור ולציבור. שיקול אחד קשור במושג "גזרות שהציבור לא יכול לעמוד בהן". רק פוסקים בעלי אינטואיציה בריאה יכולים להבחין בין חומרה המונעת מכשול, לחומרה המובילה לשאול. משום כך, נדרשת המדיניות ההלכתית המופנה למדינה שרובה חילונית, לגלות זהירות ורגישות מחד ואומץ הלכתי מאידך. אומץ להחמיר כשצריך וכוח דהיתרא כשראוי. בפסיקה דווקא כוחו של ההיתר מעיד על גדולתו ולא החמרותיו (ברכות ס. ועוד).
"מחזי כיוהרא"
שיקול נוסף למניעת החמרות בציבור היא היוהרא… חז"ל ראו לנכון להקפיד מאוד בנושא זה, ובתקופת הגמרא, לא פעם אדם שהידר במצוות אף נשלח לכלא! אליעזר זעירא, אחד מחכמי התלמוד, נאלץ להוכיח שאמנם תלמיד חכם הוא וראוי לו להחמיר, על מנת שישחררו אותו ממאסר. כל חטאו היה בכך שנעל תדיר נעליים המתאימות למי שמתאבל על חורבן הבית (ב"ק נט:). במקום אחר מבקש רבי חייא לחתוך את שוקיו של רבי יהודה בן קנוסא שנראה נוהג בהתייהרות, ורק לאחר שהתברר כי אכן ראוי לו להחמיר, התרצה ר' חייא (ב"ק פא:). מעניין מה היו עושים חכמינו בעניין זה בתקופתנו, שבה כל היודע להבחין בין רש"י לתוספות מתהדר במעיל פראק ארוך של דיינים?
לא כל הרוצה את השם, יטול
באמת לא ברור מה איכפת להם- לחכמים, אם יש מי שקיבל על עצמו חומרה זו או אחרת (ואמנם נראה מכמה פוסקים, שאם עושה זאת בצנעה הדבר מותר)?
מעניינת היא גישתו של רבי משה פיינשטיין, הכותב שהוא נוהג להחמיר שלא לשתות יין מסוים, אבל מקפיד מאוד לשתות גם לשתות ממנו כאשר הוא בפרהסיה, בכדי שלא יחשוב הציבור שהוא מתייהר. דברים מופלאים אלו, יותר ממהותם, מעידים על אישיות כותבם. כל בר דעת מבין שלר' משה פיינשטיין מותר להחמיר, ועם זאת הוא מקפיד לשתות יין בעל רמת כשרות פחותה, כדי שלא יחשדו בו ביוהרא (עיי' אג"מ, יו"ד, ח"א, ס' ס"ב). יתכן שחכמינו, מחז"ל ועד לאחרונים, לא יצאו כלפי עצם ההחמרה אלא נגד השימוש בהלכה לשם מיקום מעמדי ( ראה גם ברכות פ"ב מ"ח ובפרשני המשנה, וגם תענית י:, פסחים נה.).
עוד יש לשער, שחכמים חששו מכך שחומרא יתרה תגרום למכשול. לדעת הגמרא מקורו של החטא הראשון הוא בחומרא שהחמיר הנחש כשאמר לאשה שה' צווה גם לא לגעת בעץ, וכך מבאר זאת רש"י: "הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת – גירעו, שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו ואמר לה: ראי שאין מיתה על הנגיעה, אף על האכילה לא תמותי" (סנהדרין כט.).
ולסיום- סיפור אישי
בתום מלחמת לבנון השנייה, נכנסתי לסעוד במסעדה בצפון הארץ. לאחר תחקור המשגיח נחה דעתי וישבתי לסעוד. בא אלי בעל המסעדה, איש נעים וטוב, והציע לי את מיני המזון שבישל. שאלתי על בשר הבקר אם הוא חלק או בכשרות רגילה. גם הצעתי לבעל המסעדה להשתמש רק בבשר חלק ובכך להגביר את זרם הלקוחות והמזומנים, ובכך לפצות על תקופת המלחמה. על כל פנים, אני לעצמי הזמנתי מנה של עוף שרמת כשרותו הייתה מקובלת עלי.
כאשר ספרתי את הדבר לידיד חרדי הוא הזדעזע: כיצד העזתי לאכול מכלים שבושל בהם בשר שאינו חלק. לא עזרו שלל הראיות שהבאתי מפסיקת ההלכה, עד שהמשכתי את הסיפור: לאחר שנתיים נזדמנתי שוב לאותה מסעדה, אלא שהפעם הייתי חייב להזמין מקום מראש. כשבקשתי בשר חלק בלבד, ספרה לי אשתו של בעל המסעדה על לקוח שנכנס לאחר המלחמה והציע להם להשתמש בבשר חלק, ואמנם מאז גבר מאוד זרם הלקוחות.
ראה, אמרתי לידידי החרדי, לשיטתך בה היה עלי להחמיר כשיטתך ולא לאכול אצלו כלל, לא היו פוקדים כיום את המסעדה ההיא (שרבים מהבאים אליה, באים רק בגלל איכות טעמו של המזון) כה רבים שזוכים בחלק…
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בתל אביב וחבר ההנהלה של האגודה לזכויות האזרח בישראל
