משנה: האם הפסיקה הספרדית מקילה יותר מזו האשכנזית? וגם אם כן, מדוע זה כך ומה הדבר אומר על המחמירים? הרב אייל ורד מנסה לפצח את סוד הבדלי הפסיקה בין העדות מהזווית של המקילים והמחמירים.
לדיון על החמרה והקלה בפסיקת הלכה פנים רבות. אחד מהם קשור בהבדל הפסיקה שבין ספרדים ואשכנזים. האם אשכנזים מחמירים יותר, ואולי להיפך והחומרה דווקא אצל הספרדים. ובכלל, האם קיימת "פסיקה ספרדית" ו"פסיקה אשכנזית"? בשאלתי אין הכוונה להבדלי המנהגים השונים הנובעים מפיזור הקהילות, אלא לשיטה עצמה. האם בשיטת הפסיקה הספרדית יש משהו שונה, הניתן להגדרה לעומת שיטת הפסיקה האשכנזית? נוסיף ונאמר, כי ישנו רושם כללי שהפסיקה הספרדית מקילה יותר, או שמא נאמר, סבלנית יותר, ונשאלת השאלה האם לרושם זה ישנו ביסוס?
מעבר לכך שמדובר בשאלה כבדת משקל שבוודאי לא ניתן להקיף ולענות עליה במסגרת מצומצמת כמו זו, הרי שהשאלה עצמה תמוהה. שהרי סוגיות הגמרא מונחות לפנינו ועליהם הראשונים והאחרונים, השולחן ערוך והרמב"ם; ואם כן מה מקום יש לשאלה זו, שהרי לומדים את הסוגיה ופוסקים לפי מה שעולה מהלימוד! מה מקום יש כאן לגישה?! אולם כל המכיר מעט את אורחות הפוסקים יודע כי אין הדבר נכון, ולכל פוסק ישנה תפיסת עולם איתה הוא בא אל הסוגיה. "תורה דילה" שלו מלווה אותו בבואו אל הקודש להכריע בענייני הלכה.
יצא לי פעם להיות נוכח בסיטואציה בה צפה ועלתה הגישה הספרדית בפסיקה עליה אנו מדברים במלוא עוצמתה. בחודש אלול תשס"ג נערך הטקס המרשים והמסורתי של הכתרת הראשון לציון, הרב שלמה עמאר שליט"א, בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי ברובע היהודי. היו שם כל גדולי ישראל, ובהם גם הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל דיבור על פסיקה ספרדית מתייחס בראש ובראשונה אל הרב ואל שיטתו.
לאחר הכתרה עצמה, שהייתה מרגשת ומרשימה, עמד הרב עובדיה ונשא דברים. הדברים שאמר שם נשארו חקוקים היטב בליבי, ואף רשמתי אותם לעצמי אז. הרב עובדיה שאל את הנוכחים: "האם יודעים אתם למה בחרתי ברב עמאר להיות מועמדי (וממילא גם להבחר) לתפקיד "הראשון לציון"? וענה הרב עובדיה: "נוכחתי לדעת שיש לו לב רחום וחנון, מקשיב לצרת יתום ואלמנה, ויוכל ללכת בכחא דהיתרא", ומשם המשיך הרב עובדיה והרחיב על מעלתו של כחא דהיתרא, ושבכך נבחנת גדולתו של פוסק היודע להתיר ולא לאסור.
כמדומני כי "כחא דהיתרא" הוא אולי המכנה המשותף לרבים מן הפוסקים הספרדים, ובודאי זה של הרב עובדיה עצמו. הרצון למצוא היתר בכל מחיר, ולא להכביד על צאן מרעיתם, מתוך התחשבות בקושי ובחולשות של האנשים, כשהכל כמובן על פי גדרי ההלכה עצמה . אולי הדבר קשור גם לאופי האנשים שבסביבתם פועלים פוסקים אלו. הסביבה המסורתית היא ספרדית ברובה, וכל הפוסקים מכריעים שעדיף לקרב ולא לרחק, לא למתוח את החבל לכדי קריעה, אלא לחזקו בעבותות של אהבה. בתוך סביבה שכזו, הגישה המקילה באה יותר לידי ביטוי.
לפי דעתי גם מרן הרב קוק זצ"ל, שפעל בסביבה דומה ביישוב החדש, נטה פעמים רבות לדרך זו של כחא דהיתרא, כך היה בפולמוס הידוע על שמן השומשומין, ובפולמוס העוד יותר ידוע על היתר המכירה. בכולם חוזרת הטענה שאין לנו להחמיר ולאסור את מה שאינו אסור מהדין, ובכך להביא להתרחקותם של אנשי הישוב החדש שיראו שהרבנים לא קשובים לצרכיהם, ואוסרים מה שניתן להתיר.
לא מקרי הוא שאחד הפוסקים שהרב עובדיה מרבה להביא ולצטט בשו"ת "יביע אומר" הוא הרב קוק בפסיקותיו בספריו ההלכתיים השונים, ובמיוחד בסוגיית היתר המכירה בה עסק גם הרב עובדיה, אך לא רק בה.
לטעמי – שיטתם זהה- כחא דהיתרא עדיף, במיוחד כשעוסקים בעניני הכלל.
כאן ניתן למנות גם את הרב שלום משאש שכולו בשיטה זו, של כחא דהיתרא, במיוחד בדיני עגונות החמורים, שם הרב משאש היה חד בדרא ממש ועליו סמכו כולם להתיר בדברים המסובכים ביותר.
בדרונו בו נקבצים גלויות, אנו זוכים למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו, ששיטות הפסיקה מכירות אחת את השנייה לעומק, ונמזגות זו בזו כיין הטוב. כאן בארץ ישראל ישנן השפעות הדדיות, כאשר למחמירים יש על מי לסמוך, ומאידך גם אל מי לשלוח כשרוצים להקל. ממילא יש גם למקילים ממי לשמוע שיש דברים שראוי להחמיר בהם ולחשוש לעוד שיטות, והאמת והשלום אהבו.
הרב אייל ורד הוא ר"מ ב"מכון מאיר" וראש קהילת "יחדיו" במסגרת פרויקט הקהילות של ארגון רבני 'צהר'
