בפרשה הקודמת, פרשת עקב, אנו קוראים בשבחיה של ארץ ישראל, לא רק במישור הרוחני, כי אם גם במישור הפיזי והגיאוגרפי: "אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ…". גם בפרשת השבוע שלנו ממשיכה התורה לתאר את היעד המועדף והנבחר ע"י הקב"ה. לא פחות משש עשרה פעמים מוזכר בפרשתנו הביטוי "המקום אשר יבחר השם". לאור זאת ברור כי לא בכדי אמרו חז"ל במסכת כתובות דף ק"י: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה… לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים".
במשך אלפיים שנות גלות כמהו יהודים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. לאור זאת, התופעה של אלפים רבים של ישראלים, המחכים בעונות החגים והחופשות (ולעיתים מידי סוף שבוע) להזדמנות לברוח מהארץ לטות חופשה בחו"ל, היא תופעה מדאיגה, ולא בשל העניין ההלכתי, כי אם בגין הכשל החינוכי לראות בארץ ישראל את משאת נפשנו.
יחד עם זאת, לא נכחד ונאמר כי יש מקום גם לטיולים בחוץ לארץ, כל עוד הדבר אינו הופך לאובססיה ולמאיסה בארץ חמדה.
חז"ל התירו לעזוב את ארץ ישראל למטרות מסויימות בלבד: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב…" (רמב"ם מלכים ה', ט'). נשאלת השאלה האם גם טיולים נכללים בקטגוריות המותרות שמנה הרמב"ן?
הגמרא במסכת מועד קטן (י"ד ע"א) מתייחסת בעקיפין לנושא הטיולים בחו"ל אגב סוגיית המותרים לגלח במועד. לדברי הכל, היוצא למדינת הים כדי לשוט, אסור לגלח בחול המועד גם אם חזר בערב חג ולא הספיק לגלח, וזאת כיוון שיצא שלא ברשות. בסיבת האיסור נחלקו הראשונים. רש"י אומר כי הסיבה שלא התירו לו להתגלח היא מכיוון שיצא לחו"ל לצורך רשות ולא במסגרת של מצווה :" הואיל ולא יצא …אלא ברצון עצמו – לאו אנוס הוא…אם יצא שלא לצורך, ולא יצא אלא כדי לשוט בעולם ולראותו, וחזר במועד". משמע מדברי רש"י שאין איסור לטייל בעולם כדי לראותו, אלא שאין בכך מצווה.
שיטת הראב"ד, לעומת זאת, גורסת כי הסיבה שלא התירו לו להתגלח היא מאחר שעבר על איסור יציאה מהארץ, שלא הותרה לצורך טיול ועל כן קנסוהו.
השו"ע (או"ח תקל"ד א') פוסק כראב"ד שביציאה לטיול לחו"ל יש עבירה ולכן לא התירו לו להתגלח, מה שאין כן אם יצא לטיול בא"י, שאע"פ שגם כאן יצא לדבר הרשות, עדיין התירו לו. עם זאת, המשנה ברורה (שם שער הציון י"ב) הביא את הגר"א שחולק על השו"ע, וכן דעת רוב הראשונים שגרסו כי אין כאן עניין של איסור אלא טיול של רשות, ולכן לא התירו לו לגלח בשל זה. מכל מקום ע"פ זה אין כאן הוכחה לדין איסור יציאה לצורך טיול.
ישנם פוסקים הסוברים גם כי ביציאה על מנת לחזור אין איסור כלל, אלא רק ביציאה על מנת להשתקע. ה"שלטי גיבורים" (שבועות ג', דף ז:) כותב: "דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה…". כך סובר גם המהרי"ט בחידושיו על הגמרא (קידושין וכתובות), שאין איסור לצאת לחו"ל אם אינו יוצא להשתקע, ובמקרה זה "…אפילו לדברי הרשות ולסחורה מותר".
בפוסקי דורנו יש רבים המתירים יציאה לטיול. הרב וואזנר התיר יציאה לפרק זמן מוגדר לשם טיול ולחזות בפלאי הטבע, וזו לשונו: "מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור דעיקר האיסור הוא דווקא בדירת חו"ל… אבל לצאת ולחזור, והוא שוכן בקביעות בא"י, התירו במקום צורך אפילו סחורה, ומשמעותו – אפילו אינו חסר לו לפרנסתו; והיינו משום דשורש האיסור רק בדירת קבע…ובטיול על פי הסברה לא נקרא צורך. ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום לצדד להקל וכמובן צריך להפוך הכל לדרך מצווה" (שו"ת שבט הלוי ח"ה קע"ג). ב"תחומין" מופיעים גם מספר מאמרים חשובים בהם התירו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב דייכובסקי והרב רוזן יציאה לטיול בחו"ל בתנאים מסויימים.
דומני כי דבריו של הגר"ש ישראלי זצ"ל (שמעתין 10 תשכ"ו) מאירים את הסוגיה בצורה בהירה. הרב ישראלי כותב בדין יציאה לחו"ל לצורך לימודי: "וטעמא דמילתא נראה, שיציאה לטיול הרי זה משום גילוי דעת של החשבת חוץ לארץ, שכן לשם תענוג ממראות חוץ לארץ ומהנאה מהדברים המצויים שם – ואינם בא"י – הוא יוצא. ויש בזה משום העדפת חוץ לארץ על ארץ ישראל, וזלזול במתנת אלקים שהיא ארץ הבחירה אשר אויר נשמות אויר ארצה".
אולם כפי שפתחנו בהקדמה, עיקר הסוגיה בעניינו אינה הלכתית כי אם חינוכית. ניתן למצוא קולות והיתרים למכביר ליציאה לחו"ל. אולם אם מטרת היציאה היא "בריחה מהארץ", הרי שהדבר פסול ויש בו קורטוב מחטא המרגלים של מאיסה בארץ חמדה והוצאת דיבת הארץ רעה. ברם, כל עוד מטרת הטיול היא נופש ומנוחה, ובפרט בעידן הסלולרי, המייל והאינטרנט שמקשים להתנתק ממסגרת העבודה אלא אם כן יוצאים לחו"ל, הרי שיש לדבר לגיטימציה. אותו כנ"ל יש מקום גם לצאת ולחזות בפלאי הטבע והבריאה ולברך את רבונו של עולם "שככה לו בעולמו", וכל זה בתנאי שאין בדבר חוסר הכרת הטוב על מתנת ארץ ישראל.
חשוב לציין שגם במקרים בהם מותרת היציאה לטיול, יש חובה לרכוש כרטיס הלוך ושוב, שללא זה, הרי שיש כאן יציאה ללא יעד חזרה מוגדר. מיותר לציין כי יציאה לחו"ל לצורך ביקור משפחה או חברים, היא בגדר מצווה וכן כתב המגן אברהם (תקל"ד סק"ז) : " אבל יצא להרוויח, או לראות פני חבירו, שרי, דמקרי מצוה."
ראוי לסכם את דברינו בהמשך דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (ט'-י"א) : "ואע"פ שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון, שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום. גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה. וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו, ואמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין…"
הרב רונן נויבירט רב קהילת "אהל-ארי" ברעננה ומנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני 'צהר' (הדברים נכתבו בבריטניה במסגרת שליחות קצרה במחנה קיץ של "בני עקיבא" באנגליה)
