משנה: מי שמבקש לצאת לטיול בחו"ל יוכל למצוא שפע של היתרים הלכתיים לשם כך, אולם הרב יהודה זולדן מוטרד הרבה יותר מהמחיר הרוחני, שעליו כמעט ולא נותנים את הדעת.
בפתח הדברים יאמר כי לעניין עצם הנסיעה לחו"ל מהבחינה ההלכתית, הרי שמי שמחפש היתרים לדבר (אם לשם טיול, התרעננות, צבירת כוחות וכו'), חזקה עליו שהוא ימצא אותם, במיוחד כשמדובר בנסיעה בעלת פרק זמן מוגבל כשברור שחוזרים לארץ בסוף הטיול, ובוודאי כשיש כרטיס עם תאריך חזרה לארץ. לעניין זה ראוי לראות את מאמריהם של הרב שלמה דייכובסקי והרב ישראל רוזן (תחומין כ) ורבים נוספים. מכאן שמצד ההלכה היבשה יש בהחלט במי להיתלות.
אמנם אפשר להתפלפל ולטעון שגם בארץ יש ב"ה לא מעט מקומות בהם אפשר לנוח, לשנות אווירה ולאגור כוחות, אולם טיעון זה לא ישכנע את מי שרוצה לחול ו"לראות עולם". מי שנעול על האופציה של חו"ל לא יסתפק בצפייה בסרטים ובתמונות על כל מה שיש שם ב"כפר הגלובאלי" שבחוץ לארץ. אני באופן אישי יצאתי עד כה רק פעמיים לחו"ל, ובשני הפעמים הדבר היה עם משלחות של תלמידים לפולין. כמובן שלא מדובר בטיול שיגרתי, אולם אני התקשיתי להתחבר אף לחלקים במסע שהיו קשורים בהיבטים היהודיים (ביקור בקהילות, בבתי כנסת, קברי צדיקים וכו'). בכל מקום הרגשתי סוג של מחנק רוחני, אבל כאמור לא הכל מרגישים כך.
אלא שגם אותם היתרים הלכתיים ליציאה לחו"ל לשם טיול או מנוחה, כוללים בתוכם הסתייגויות הממחישות כי יש משהו לא תקין או לא שלם בהסתמכות על היתרים אלה, או בלשון השפה ההלכתית: "אין זה מעשה חסידות". המקור לכך הוא בהתייחסות של חז"ל למסופר במגילת רות על יציאת משפחת אלימלך בזמן הרעב לארץ מואב. גם שם היה מותר לצאת מהארץ בשל הצרה, אולם מצינו שרוב תושבי בית לחם נשארו בארץ, ושרדו כך עשר שנות רעב. לא בכדי דווקא הם זכו לראות בצמיחת מלכות בית דוד.
מכאן שהביטוי "אין זה מעשה חסידות" בא לומר כי יש בכל זאת משהו פגום ביציאה לחו"ל לשם הנאה. רבים הם החוזרים מחו"ל ובפיהם דברי שבח על המקומות בהם הם היו ועל אופיים של האנשים המקומיים, ומכלל דברים אלו אתה למד על גנותה של ארץ ישראל, שהרי "אין מקומות מדהימים כאלה בארץ", ו"אין נימוסים ותודעת שירות שכזאת בארץ", ו"אין פאר כזה בארץ" וכו'. לשמע דברים אלו מתקבלת התחושה כי אכן חיים נהדרים יש שם בחו"ל, אולם מצד האמת הדבר דומה לבעל המשתבח בפני אשתו על יופייה של אשה אחרת. גם אם מבחינה אובייקטיבית האשה ההיא, האחרת, אכן יפה ומוצלחת יותר, עדיין מבחינה סובייקטיבית, ברמת היחס האישי, ראוי שאדם יזכור את אשתו תמיד כמו ביום החתונה: כלה נאה וחסודה, על אף שאולי כיום היא כבר אינה נראית כך. גם אמירות בשבח חו"ל המביעות תחושות שאולי יש בהן אמת, מאחר ומצד האמת יש שם נופים ומראות שאין כמותם בארץ, בעצם ההתפעלות משהו נפגם ביחס הפנימי והנפשי לארץ.
אין מדובר רק בפגימה בתחושות אישיות רגשיות, אלא במימדים העמוקים יותר. הדבר מצביע על מקומה של חברה ברמה ההדוניסטית-חומרית, כשהנאות, חוויות וחושניות הם בעלי משקל החשוב ומשמעותי יותר בסדר היום מאשר מושגים כמו שכינה, קדושה, מעלה רוחנית וכו'. מאחר והמושגים הללו, האחרונים, הם דברים מופשטים שלא ניתן לכמת אותם, בתחרות החוויה הם לרוב מפסידים לעולם החומרי שתמיד מספק יותר. כך גם מספר לנו המדרש: "מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר (עשיר בכסף ועשיר בחוויות). היו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ. וידע ר' שמעון והוציאן לבקעה אחת ונתפלל ואמר: בקעה בקעה מלאי דינרי זהב, והתחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם, אלא היו יודעין כי כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עוה"ב הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא" (שמות רבה פרשה נב). פירושו של מדרש זה מחייב להעמיד את מושג העולם הבא, בהקשר של עולמות רוחניים, ובהפסד של מימד הרוח. זהו ההפסד שמגלמת בתוכה "חווית החוץ לארץ".
לאור זאת, ארשה לעצמי לומר כי בעיני חמורה עוד יותר היא התופעה של חיפוש חוויות רוחניות-דתיות בחו"ל. העירוב המשונה הזה מתרחש לרוב במועדים מיוחדים, שגם בהם יש מימד של קדושה בבחינת "מקדש ישראל והזמנים". כך מוצאים אנו בכל שנה רבים הבוחרים לחוג את הפסח לרגלי פירמידות מסוגים שונים במקומות שונים בעולם. בחג החירות הללו מרחיקים אל המקומות בהם היו אבות אבותינו מעונים ומשועבדים בעבודה קשה. אחרים מעדיפים לקבל תורה בחג שבועות בספרד, במקום שבו יהודים הועלו על המוקד בשל יהדותם ורצונם ללמוד ולשמור תורה ומצוות. אכליל בעניין זה גם את תופעת הנסיעה לראש השנה לאומן שבעשור האחרון הפכה לרווחת גם בקרב הציבור הדתי-לאומי. לתפילה ולקיום מצוות בכלל, ולא רק אלו התלויים בארץ, יש ערך ומשקל אחר כשהם נעשים בארץ ישראל. אדם שרוצה להתעלות רוחנית במועדים ישאף להיות עם בני משפחתו (ולא לבד באוקראינה), ואם ירצה ינסה להגיע כמה שיותר קרוב לקודש הקדשים בתנאים האפשריים כיום. יגיע להתפלל במועד ליד הכותל המערבי, וכל כוונותיו ותפילותיו הם לזכות ולהתפלל בבית המקדש. שם יעמוד וייטול ארבעה מינים, ישמח בשמחת בית השואבה ועוד ועוד. מי שבאמת מבקש להדר ולחוות חוויה לא יסתפק ב"זכר למקדש" שבבית הכנסת הקבוע שלו אלא יעלה לירושלים. אבל ליסוע בכיוון ההפוך? לצאת מהארץ כי נדמה שדווקא שם יש חוויות אישיות גדולות יותר? רציונאל שכזה דומה לאדם הטוען כי באופן אישי הוא מרגיש סיפוק וחוויה גדולים יותר משמירת שבת כהלכתה אבל באחד מימות השבוע האחרים…
"מצוות לאו ליהנות ניתנו", ולכן אנו לא מקיימים מצוות רק לפי פונקצית החוויה. אין ערך להנחת תפילין על הרגל או אף על היד הלא נכונה, וזאת גם אם אדם או חבורה שלמה יאמרו כי הם באופן אישי מרגישים במעשה שכזה התעלות מיוחדת וחוויה רוחנית מכוננת. מצוות יש לקיים ע"פ כללים והלכות במקום ובזמן, ושם ורק שם ניתן למלא ולהתמלא מבחינה רוחנית.
אמנם כיום קל הרבה יותר מבעבר לנסוע לחו"ל ולחזור משם לארץ הקודש. כיום נוסעים מעבר לים וחוזרים משם, משל הייתה זו נסיעה פנים-ארצית. ייתכן ודווקא משום כך, כל אלה שלא "התמזל מזלם" לנסוע לצורכי עסקים, לימודים או עניינים משפחתיים, מרגישים צורך "לפצות" את עצמם על כך, והם נדרשים למצוא לעצמם היתרים כאלה ואחרים לצאת מהארץ.
לכל אלה נאמר כי מי שמוטרד מהיתר ההלכתי, הרי שכאמור ישנו כזה היתר. אולם גם אחרי כל ההיתרים, נותר ההפסד הרוחני שמחירו כבד מאוד.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
