לפני ארבע עשרה שנים נפל דבר בישראל, כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח על ידי יהודי חובש כיפה לראשו. למחרת בבוקר זעקו כל כותרות העיתונים והבליטו את פניו של הרוצח כמו גם את עובדת היותו דתי ואת מוסדות הלימוד בהם התחנך. אני זוכר היטב את האווירה שנוצרה אז באמצעי התקשורת וברחובות בכלל בעקבות אותו רצח נפשע. כל מי שחבש כיפה הוחזק בחזקת רוצח פוטנציאלי. בכל מקום וראיון נדרשו אנשי ה'כיפות הסרוגות', במעיין חובה לא כתובה, לגנות להסביר ובעיקר להתנצל על הרצח. הם נדרשו להוכיח כי לא כל הדתיים רוצחים וכי לא כל מי שלומד ב"בר אילן" ידע מראש על הכוונה לרצוח את ראש הממשלה. אני זוכר את המורה להיסטוריה שלימד אותי אז בישיבה התיכונית שבה למדתי, שהופיע באחד הימים ולראשו כיפה סרוגה. המורה שביומיום לא חבש כיפה לראשו, החליט בצעד לא- שיגרתי לחבוש כיפה, לאחר שאביו, יהודי מבוגר בשנים, הושפל ברחוב בידי אנשים שערכו לו מעין "משפט שדה" שבו 'הואשם' ברצח רה"מ, כשכל חטאו הסתכם בכיפה הסרוגה שעל ראשו.
לצערי בשבועיים האחרונים איני מוצא את עצמי נזכר בתחושות המגננה הללו מלפני 14 שנה.
לפני כשלושה שבועות, במוצאי שבת קודש, נכנס אלמוני למועדון של קהילת הגאווה והחל לירות במקום תוך שהוא פוצע רבים ורוצח שניים מהנוכחים. בימים שבאו לאחר מכן הגיעו למקום ראש הממשלה, נשיא המדינה, שר החינוך, ושרת התרבות והספורט. אליהם הצטרפו אנשי תרבות ורוח רבים, וכולם באו לתמוך בקהילת ה'גאווה' וכל זה מתוך רצון לעודד חופש ביטוי ולחנך לסובלנות, וכמובן להוקיע את מי שמחליט לפגוע במי שלא נוהג על פי דפוסי המחשבה שלו.
אם כל השיח המנהיגותי והציבורי היה מסתכם בגינוי הרצח וחיזוק הסובלנות החרשתי, אולם בשבועיים האחרונים אנו עדים לדברים נוספים שאין בינם ובין גינוי הרצח דבר וחצי דבר. שני דברים לא טובים קורים בימים האחרונים. הדבר הראשון הוא האשמה גורפת של קבוצה שלמה ואיכותית בחברה הישראלית (הדתיים כמובן) בידי הקהילה הפגועה ואנשי רוח שונים, כי היא הגורמת הישירה לרצח של אותם נערים. האשמה זו היא נטולת הוכחות וראיות, מה גם שהרוצח טרם נתפס ולמשטרה אין קצה חוט בחקירת הארוע. הדבר השני המצער הוא ניצול הרצח לשם יצירת אווירה ציבורית שבה חובה לתמוך ולחזק את קהילת הגאים ולהזדהות עם עצרות התמיכה שהם מארגנים בימים האחרונים. האווירה היא כה בוטה, עד כי מי שלא משתייך לאותה קהילה ולאותה "גאווה", עוד עלול לחשוב כי משהו אצלו אולי "לא נורמאלי" או לא תקין…
אני חושב כי בעת שכזאת אסור לנו להתבלבל ולהיסחף באווירה המטורפת שנוצרה בשיח הציבורי. לגנות אלימות בוודאי שראוי ונחוץ. אנו כמובן גם נדרשים לחנך לסובלנות. אולם להכתים ציבור שלם ללא כל הוכחה או סיבה הגיונית, זו כבר שגיאה חמורה. עוד יותר חמור לנצל בצורה צינית מעשה נפשע שכזה בכדי להציג מצג שווא שבו כל אהבה היא לגיטימית, וכל קשר, יהא אשר יהא, הוא טוב וראוי, גם דבר זה הוא טעות קשה ומרה. התורה בספר ויקרא מכנה את כל גילויי העריות בשם "תועבה", אולם ביחס למשכב זכור היא נוקטת במילה זו פעמיים. מהי תועבה? הגמרא במסכת נדרים מבארת כי "תועבה" כוללת בתוכה את הקביעה: "תועה אתה בה". יש בחיים של כולנו טעויות קטנות אבל יש גם טעויות בסיסיות. טעות בסיסית היא כזאת הקובעת כי גם חיים שאינם יכולים להצמיח פירות הם חיים אידיאליים. מי שמתרכז בקשרים עקרים שאינם יכולים להביא חיים חדשים ולתרום ליישובו של עולם, טועה טעות מרה.
גם לנו אסור להתבלבל ולהמעיט בגודל הקלקול. המצווה הראשונה בספר בראשית היא מצוות פרו ורבו ולא במקרה זכתה מצווה זו להימנות ראשונה. ספר החינוך כותב על מעלת מצווה זו כך: "וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל לישא אישה והמבטלה, ביטל עשה, ועונשו גדול מאד, שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו".
נמצאנו למדים כי כל אדם צריך לשאוף לבנות בית בישראל מתוך קשרי אהבה שמתוכם יצמחו חיים חדשים בעולם. ממילא כל מי שמרגיש בקרבו נטייה ומשיכה לבני מינו, מוטלת עליו החובה למצוא דרכים לטפל בהרגשה זו ולשאוף לבנות קשרים טבעיים יותר. בדברים אלו אינני מתיימר לשפוט או לחנך אף אחד, אלא לחדד את ההבנה כי כל אלטרנטיבה אחרת היא טעות. אמנם מצינו בגמרא כי אין באים לאדם בטרוניה על טעויותיו, אולם כל זה בתנאי שהוא מנסה לתקנן, ולא הופך את הטעות לדגל של גאווה ולאידיאל עקום.
ביחס לאווירה התקשורתית העוינת, כמדומני שראוי לאמץ את שיטתו של המורה שלי להיסטוריה. במקום להתנצל ולהיכנע לאווירת הרחוב המאשימה, עלינו להרים ראש ולא להתנצל על דבר שאותו לא עשינו. בד בבד ראוי להקדיש זמם ומחשבה לבירור העקרוני של סוגיית הקשרים הבין-אישיים. להבין לעומק מהי באמת אהבה, מהו קשר טבעי ומדוע התורה מתנגדת כל-כך לקשרים עם בני אותו המין ועוד.
והלוואי שנצליח לעבוד את ה' מתוך ענווה אמיתית ואם כבר נחליט להתגאות הרי שגאוותינו תתמקד לא בטעויות, בחולשות ובכניעה לאווירה שהסביבה משדרת, אלא בבחירות הנכונות שאנו עושים בבחינת מה שנאמר על יהושפט "ויגבה ליבו בדרכי ה'"
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
