כאשר לקח ג'ק את משקפיו של חזרזיר בכוח רב, ללא הסכמתו, היה נראה הדבר כמשובת נעורים. לג'ק הייתה כוונה טובה: להדליק באמצעות המשקפיים מדורה, שהייתה צורך חיוני לכל הילדים שמצאו את עצמם על האי הבודד. זוהי הפתיחה לאחד הפרקים הראשונים בספרו המפורסם של ויליאם גולדינג – בעל זבוב. למרבה הצער הפכה המדורה הקטנה לשרפה משתוללת, יצאה מכלל שליטה, ושרפה חלקים גדולים באי. האסון עוד גדל כשאחד הילדים מצא את מותו באותה דלקה. בדרך זו רומז גולדינג, כבר בתחילת הספר, על תוצאותיה הרות האסון של חברה ללא כללים וגבולות.
המציאות המתוארת בתקופת השופטים, שבה "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים פרק כא), מתארת תקופה שבה כל אדם נוטל את החוק לידיו. ספר שופטים מתאר תהליך של מנהיגות מתפוררת, ומדגים היטב את תוצאותיו העגומות של מצב שבו כל קבוצה נוהגת ככל העולה על רוחה. סופו של תהליך הוא מלחמת אחים עקובה מדם הידועה כפרשת "פילגש בגבעה". אין הבדל בין פעולות ממניעים אידיאולוגיים לבין פעולות ממניעים אינטרסנטיים. התוצאה היא אחת – הרס וחורבן החברה.
המדרש מבטא את זכותה של החברה להגביל את הפרט שבתוכה במשל מפורסם: "משל לבני אדם שהיו נתונים בספינה ונטל אחד מהן מקדח, והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: למה את עושה כן? אמר להן: מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח?" (ויקרא רבה ה). למי שקודח בתחתית חדרו יש סיבות משלו. בחירת המספר למקם את האיש בספינה המפליגה בים ממחישה את העיקרון הגדול כי זכותה של החברה להגן על עצמה גוברת על זכותו של כל פרט בה לחיות לפי האמת הפנימית שלו גם אם הדבר למורת רוחו, שאם לא כן יטבעו הקודח ושאר נוסעי הספינה גם יחד.
באחרונה, קמה החיילת ענת קם ו"קדחה בתחתית הספינה" המשותפת, כאשר הוציאה והחזיקה בלא היתר חומרים מסווגים ממחשבו של אלוף פיקוד המרכז והעבירה אותם לידיו של עיתונאי (כמו לכל אדם אחר). כתב האישום שהוגש האשים אותה בעבירת ריגול, שכן על פי הגדרת החוק, מעשה שיש בו פגיעה במזיד במטרה לפגוע בביטחון מדינת ישראל נחשב למעשה ריגול. החיילת טוענת, כצפוי, שעשתה זאת ממניעים אידיאולוגיים, ועל כן אין להאשימה בריגול.
חלק אחר בחוק הקיים מגדיר את האיסור להחזיק במידע סודי שלא למטרות פגיעה בביטחון המדינה רק על עובד ציבור, ומכאן לכאורה כל אזרח יכול להחזיק חומר סודי בידיו.
מאירוע זה ניתן לאתר שתי נקודות תורפה אותן אני מבקש לתקן בהצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שימוש ומסירת מידע סודי). האחת, ברור הדבר שיש לאסור ולהעניש כל אדם המחזיק או עושה שימוש בחומרים מסווגים שלא כדין, שכן כולנו מפליגים באותה ספינה, וקדיחת החור שבהעברת חומרים מסווגים עשויה להטביע את כולנו, גם אם הכוונות הסובייקטיביות של המפרסם אינן לפגוע בביטחון המדינה. לכן אין שום סיבה להגביל איסור זה לעובדי מדינה בלבד, ועליו לחול על כל אדם- על כל אחד מיושבי הספינה .
התיקון השני עוסק בהגדרת חומרת העבירה. לדעתי יש להוציא מצבים כגון אלו מהקטגוריה החמורה של "ריגול" אל עבר ההגדרה של 'סודות רשמיים', המהווה קטגוריה נפרדת וחמורה פחות בחוק העונשין. ההגינות וההיגיון מחייבים התאמה בין המעשה לבין הגדרת העברה וחומרת עונשה. הנחיית התורה "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן" (שמות כא, כד), מתווה את עיקרון היסוד של הענישה – יש להעניש על כל עבירה, אך חובה להתאים בין העברה לבין עונשה.
מעשיה של ענת קם מייצגים תפיסה פוסט-מודרנית הנוטה לאנרכיזם. תפיסה זו מציבה את עמדתו האישית של כל אדם כאמת טוטאלית שאינה מחויבת לכללי המשחק של החברה כולה. למעשה, תפיסה כזו מבקשת לקעקע את המושג של חוק המדינה מעיקרו. במידה רבה ניתן לומר שזו תפיסה אלילית מודרנית, הסוחפת את האדם להתמכרות מוחלטת לאמת הפנימית שלו. התפיסה היהודית מצפה מן האדם להתבוננות מורכבת, מנחה אותו לענווה ולהכרה באפשרות שישנם היבטים נוספים לנושא הנידון, וממילא מצפה ממנו לפעול בתוך המסגרת שאותה מתווה הכלל, ולהיות חלק ממנו.
אסיים בעצת החכם בספר משלי: "גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל… – לֹא תִתְעָרָב" – אל תתחבר עם מי שאינו יודע לשמור סוד. רבנו לוי בן גרשום מבאר זאת: "לא תתערב עם מי שהוא גולה סוד והולך רכיל, כי זה סבה לרעות גדולות בדברים המדיניים" (פירוש רלב"ג שם). שמירת הסוד היא הביטוי הברור ביותר לנאמנות – נאמנות כלפי החבר וכלפי החברה.
עתניאל שנלר הוא סגן יו"ר הכנסת ומכהן כח"כ מטעם סיעת "קדימה"
