משנה: ספרים, באופן כללי, עדיין זוכים אצל רובנו למעמד של כבוד, למרות שכלל לא ברור שמבחינה ערכית והשקפתית הם ראויים לכך. רוב הספרות הנקראת היום בישראל היא פרוזה וספרי מתח. האם קריאתה של ספרות שכזאת, שכלל לא ברור עד כמה (אם בכלל) היא מועילה, עדיפה מצפייה בטלוויזיה או גלישה ברשת? לרגל שבוע הספר, בקשנו את דעתם של שניים: הרב שי פירון והרב אלישע אבינר, שמסתבר שלא ממש מסכימים האחד עם השני.
הרב שי פירון
מה אתה בכלל יודע על אהבה?
לפני למעלה מעשור שנים, בהיותי רב באחד הקיבוצים בצפון, ארחתי בביתי כתבת של עיתון "הקיבוץ". צמוד לביתי שכן, אחר כבוד, חדר העבודה. קטן ועמוס בספרים. הכניסה לחדרי עברה דרך הכניסה הראשית לבית והסלון. במרכז הסלון עמדה ספריה, גם היא עמוסת ספרים, שונים ומגוונים.
ימים ספורים לאחר הביקור התפרסמה הכתבה בעיתון שנפתחה במילים הבאות: "עברתי דרך החדר 'החילוני' של הבית, בדרכי אל החדר 'הדתי'". ההפרדה שיצרה הכתבת די ברורה: בסלון הוצבו על המדפים ספרי קריאה, פילוסופיה, מדע ואלבומי תמונות ולצידם גם חומשים וגמרות. חדר העבודה, מטבעו, הכיל רק את ספרי הקודש שלי.
האמת היא שקצת התאכזבתי מהתיאור, ולו משום שבמהלך הפגישה בינינו השקעתי מאמצים לחבר את אותה כתבת אל עקרונות התורה השלמה; זו המכילה קודש וחול, ספרות ואומנות לצד כתבי גאוני וגדולי ישראל. אמנם "איש על מחנהו ואיש על דגלו", תוך הבהרה שיש מדרגות בקודש, וישנה הבחנה ברורה בין קודש וחול, אבל גם כך 'הכל – לאדון הכל'. והנה אחרי כל זה, ציירה הכתבת את עולמי חצוי: עולם של קודש בחדר אחד, ועולם של חול – בשני.
סיפור זה מביא אותי באופן טבעי לשאלה מדוע חשובה קריאת ספרים ומה מקומם בעולמנו?
לא בכדי שרטט הרב קוק את ערכה של "הספרות – ציורה וחיטובה". פעולת הכתיבה מביאה לידי ביטוי עולם פנימי, יסודות של חיים, מכמני נפש, אותיות נשמה ומאפשרת להם לבוא לידי ביטוי חיצוני, לתת להם קיום. להקנות לאותו עולם פנימי, ל'נשמה', 'גוף' בצורת מילים, דפים, סיפור, ספר.
ספרים הם מראה. הם מאפשרים לנו להגיע דרך היצירה אל עצמנו ולעיתים אל היוצר. לא פעם מצאתי אצלי דמעות בזווית העין, לנוכח קריאת קטע מדהים בספר. בדרך כלל נלוות לדמעות התחושה כי יש מי ש"הוציא לי את המילים מהפה"…
חז"ל הטמיעו בתוככי סוגיות מורכבות העוסקות בתילי תילים של הלכות קטעי אגדתא. חכמי המדרש בספרות האגדה ספרו סיפורים ומשלו משלים. הבעש"ט ורבי נחמן ראו בסיפור כלי מרכזי לפיתוח השפה הפנימית, ולהימנעות מדלדול רעיוני ורוחני. בזכות ספרים 'של חול' למדנו להגדיר לעצמנו נאמנות, שייכות, עצמיות ואפילו – למצוא מילים ראויות לאהבה.
אחת המצוות החשובות בתורה היא מצוות כיסוי צואה, ומדוע? משום שהתורה מלמדת שלא כל מה שיוצא מהאדם קדוש… יש דברים שנכון לכסותם ולהתרחק מהם כשעוסקים בקדושה.
זו גם הסיבה בגללה יש להסתייג מהגישה הקלוקלת הרואה בספרות רק כלי לביטוי אישי, ללא שום אבחנה או בקרה לגבי מה יוצא בפועל. החופש של הספרות הוא מוחלט, אולם גם כך (ואולי דווקא בשל כך) יש דברים שראוי להצניע, לכסות ולהסתיר.
מצב שבו קיים כיסוי הטעון גילוי, וגילוי הטעון כיסוי, מייצר עולם רקוב, מקולקל ולא מרוסן. אשר על כן, בצד הרצון להרחבת מקומה ומעמדה של הספרות בחיינו, עלינו להימנע מלקדש כל יצירה.
במקביל אני מאמין כי בכוחה של ספרות יפה לסייע בחדירה אל תוככי החיים ובפיתוח שיח עמוק בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. זאת ועוד: מצד האמת כולנו חייבים להודות כי בכוחם של הרגילים בכתיבה ספרותית וביצירה אומנותית להעמיק את השיח האמוני שלנו. די אם נקשיב לשירים הנכתבים על ידי מי שקנו את שפת הכתיבה בטרם הפכו לשומרי תורה ומצוות. אם יש משהו שמייחד את כתיבתם זוהי החירות, הרעננות ובעיקר היכולת לתת ביטוי למעמקי הנפש.
כל אלה מביאים אותי לסבור כי עלינו לעודד קריאה מבוקרת וראויה. האם הדבר אומר כי מתפקידנו כרבנים, מחנכים או הורים לשים על ספרים תוויות שיורו מה "כשר" או "טרף"? לדעתי התשובה היא לא. קריאת ספר היא מלאכה מורכבת. היא דומה להליכה בדרך, וזו גם הסיבה בגללה רבים מכללי המפגש של האדם עם העולם, מוחלים על קריאת ספרים. ברור שיש ספרים שאין לקרא בהם. ברור שישנם ספרים מזיקים. אולם ספרים שכאלו ובעיות מסוג זה הם במקרים הגבוליים, ואינני משוכנע כי על ההלכה לומר במקרים אלה את דברה.
מכאן שעלינו לעודד קריאה. ככל שקריאה תהיה מזוהה יותר עם עולם של 'קודש', כך יפעיל האדם את המנגנונים האמוניים שלו בעת קריאת ספרים. אוי לנו אם הקריאה תהפוך לאירוע הקשור לעולם ה'חילוני' בלבד, שכן "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש הקודשים".
לפני כמה שנים התקיימה ישיבת ר"מים בחדרי בישיבה. התיישבנו וכבר עמדנו להתחיל בדיון חינוכי מעמיק. חיפשתי דרך לפתוח את הלבבות, כזו שלאפשר לכולם דיון ממקום אחר- פנימי יותר. והנה, אחד הר"מים הושיט יד למדף הספרים שלצד שולחני ונטל משם ספר שירים של יהודה עמיחי. אני כבר התחלתי בישיבה, כשלפתע הבחנתי כי פניו של אותו ר"מ צעיר מכוסות דמעות. התבוננתי בו במבט תוהה כשעיני שואלות: 'מה קרה לך?' הוא, הישיר אלי מבט ואמר בקול רועד: 'זה כל כך מרגש, מה שהוא, עמיחי, כתב בשיר. רוצים שאקרא לכם?"
הרב שי פירון הוא ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת
ספרם של צדיקים
הרב אלישע אבינר
נקודת המוצא של מה שיאמר כאן היא שספרות יפה היא חלק מתרבות הפנאי שלנו, כלומר: היא אחת מהדרכים לניצול הזמן שנותר פנוי לאחר שבצענו את ההכרח בחיים ומילאנו את "חובותינו" הבסיסיות (עבודת ה', משפחה, פרנסה, אכילה ושינה, וכדו'). חז"ל גזרו את יחסם לספרות מיחסם הכללי לתרבות הפנאי, מה שמעלה את השאלה האם "תרבות פנאי" הוא מושג לגיטימי בעיני חז"ל? האם בכלל קיים פנאי שאדם יכול לנצל כרצונו, או שמא כל זמן שעומד לרשותו חייב להיות מוקדש למטרות "קדושות" שהתורה וחז"ל הגדירו?
המושג כמו "ביטול תורה" עשוי ללמד כי לפי חז"ל אין זמן חופשי, ולא יתכן שיצטבר זמן פנוי שישמש בסיס להיווצרוּת תרבות פנאי. חמוּר מזה: בילויים שונים שאנו מסווגים כיום תחת הכותרת "תרבות הפנאי", מכוּנים על ידי חז"ל בכינוי המעליב "מושב ליצים": "תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין – הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: 'אשרי האיש אשר לא הלך… ובמושב ליצים לא ישב… כי אם בתורת ה' חפצו', הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה" (עבודה זרה יח ב).
הכינוי "מושב ליצים" הועתק ברבות הימים גם לקריאת ספרוּת, כפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח שז טז): "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום [= מפני] מושב לצים". בהמשך הסעיף, מתייחס השולחן ערוך גם לספרות שכיום מכונה ארוטית ("דברי חשק") שאסורה מפני "מגרה יצר הרע" ולספרות שמרחיקה את הקורא מאמונה בה'.
הדברים קשים מאוד לאוזן שלנו. אבל דווקא בגלל שהם לגמרי בלתי מובנים לנו אבל מופיעים ב"שולחן ערוך", ספר ההלכה של כלל ישראל, אנחנו נקראים להתמודד איתם. כשההתמודדות עשויה להוליד תובנות חדשות חשובות.
כבר עתה ניתן להסיק שתי תובנות חשובות מדברי חז"ל: א. חז"ל ייחסו חשיבות רבה לזמן. אין זמן חשוב יותר וזמן חשוב פחות, אלא הזמן הוא יקר מעצם טבעו ולכן הוא אסור בבזבוז. ב. חז"ל הכירו בכוחה של הספרות, ולכן הזהירו מהשפעתה השלילית של ספרות קלוקלת או כזו המערערת את האמונה בה', דווקא בגלל ההכרה בכוחה של המילה, של סיפורים, של הפרוזה. בניגוד לאלו שבוטחים בכוחם לחסום כל השפעה ספרותית שלילית עליהם, ולכן אינם נמנעים מקריאת כל סוג של ספרות, סברו חז"ל שהספרות מסוגלת לדלג על כל המחסומים ולחדור לתוך חדרי הלב. טעות היא לחשוב שספרות היא רק בילוי, היא גורם משפיע ומעצב. מכוחה השלילי של הספרות ניתן ללמוד על כוחה החיובי.
ומכאן גם ליחסם של חז"ל לספרות המוגדרת "מושב ליצים". מהי? הרי זו איננה ספרות ארוטית ואף לא ספרות כפרנית, מפני שאליהן יש התייחסות מפורשת בהלכה! אלא נראה כי ספרות של "מושב ליצים" היא כל ספרות שהיא חסרת תוכן. כזאת שאין בה מן הרע אבל גם לא מן הטוב. ספרות שאין בה כלום. ישאל השואל: אם אין בספרות הזאת שלילה, מדוע להתייחס אליה כל כך בחוּמרה? התשובה היא: הזמן. אין שום הגיון בבזבוז המשאב היקר ביותר עלי אדמות על דבר שאין בו כלום, למעט החוויה. זו גם הסיבה בגללה השו"ע פסל לא רק ספרות העלולה לפגום במוסריותו או באמונתו של הקורא, אלא גם כזאת שאינה תורמת לו מאומה, שאינה מעשירה אותו מבחינה רוחנית, שעושקת את זמנו ומרגילה אותו לחיים חסרי תוחלת. ספר מרתק וכובש ככל שיהיה, כזה שלא ניתן להניחו מהיד עד שמסיימים אותו, גם אם הוא זיכה את הכותב בפרסים מרובים, עדיין יכול להיחשב כ"מושב ליצים", אם אין הוא תורם לבנין הנפש.
אולם ספרות יפה שתורמת לבנין הנפש, לא רק שאיננה "מושב ליצים" אלא היא אף רצויה. במילים אחרות: היא לא רק אלטרנטיבה לתרבות פנאי קלוקלת, אלא היא בבחינת "לכתחילה". וכאן ישאל השואל: כיצד מודדים או מגדירים תרומה לבנין הנפש? האם הכוונה רק לספרי קודש?
זוהי אכן שאלה קשה, ובכדי לענות עליה ידרש יותר ממאמר אחד. אולם גם כך ברור כי ככל שהנפש רחבה יותר, כך המזון התרבותי שבונה אותה צריך להיות מגוון ועשיר יותר. מכאן ש"רשימת ספרים מומלצים" או רשימת "רבי המכר" אינם יכולים להיות הקריטריון. כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דיעותיהם שוות, ואין רוחב נפשם שווה. יש מי שעבורו ספר מסוים יהיה לא יותר מבילוי, ואחר יטולטל נפשית בדיוק מאותו ספר ואף יהפוך אותו לאדם טוב, עדין, רגיש, קשוב, ישר, מאמין וצדיק יותר. כהכללה ניתן להציע את ההגדרה הבאה: מהי ספרות יפה "לכתחילה"? זוהי ספרות המשפיעה בפועל לטובה על הקורא, ועושה אותו "צדיק" יותר, כשהמובן של המונח "צדיק" הוא רחב מאוד.
הרב אלישע אבינר הוא ר"מ בישיבת ההסדר במעלה אדומים וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר
