הנושא בו אני מבקש לדון השבוע הוא נושא עדין ומורכב, ואולי דווקא בשל כך יש להעלותו לשולחן הדיונים. בפרשת השבוע שלנו אנו מוצאים את המונח שלימים יקרא בשם "מתנות כהונה", לאמור: הכהנים והלווים המשרתים במקדש נהנים מכך שהתורה מחייבת את שאר האומה להפריש לטובת העובדים במקדש חלקים מהיבול החקלאי והקורבנות המובאים למקדש. מאידך, חשוב להדגיש כי על פי התורה הכהנים והלויים, הקדישים את חייהם לשרות במקדש, הם נטולי נחלה משל עצמם, ומכאן שאין להם כל דרך להתפרנס. דבר זה נאמר בפרשה במילים: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".
ברם שיטה כלכלית זו עשויה לגרום שתי תוצאות מנוגדות. הראשונה – והיא המבורכת שבהן – היא התחושה העמוקה של אזרחי המדינה כי הדבר מוצדק וראוי. העובדה שהמדינה חפצה במוקד דתי, ובשל הרצון שלא להכפיף את רשות המקדש למערכת המדינית, ברור לכל כי יש צורך ביצירת מערכת כלכלית שתממן את קיומו של המקדש. אולם ביצירתה של מערכת שכזאת מסתתרת גם סכנה גדולה עם תוצאה שונה לחלוטין – שבה אנשי המקדש יסתאבו ויתייחסו אל המון העם לא כאל מי שנועדו לשרת ולממן אותם(ואכן בתחילת ספר שמואל אנו מכירים את סיפור בני עלי שהתדרדרו לכך), ואילו אנשי המדינה יראו במשרתי המקדש לא יותר מאוכלי חינם.
במדינת ישראל של היום אנו נמצאים בדילמה דומה, בהתאמות לטיבה של המדינה המודרנית. המדינה מממנת מתקציבה את שרותי הדת, משכורות רבנים מסוימים, בתי הדין וכדו'. שלוש הצדקות בסיסיות קיימות במימון זה. ראשית, עצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית מחייב את קיומם הממלכתי של מוסדות יהודיים מובהקים. שנית, מכיוון שרוב מוחלט של אזרחי המדינה נזקק לשירותים אלה על פי אמונתם האישית ומעוניין בקיומם מכאן שראוי לממנם. ההצדקה השלישית נובעת מכך שראוי לה- למדינה שחלק מתקציבה יופנה לעניינים שברוח, בדיוק כפי שהמדינה מתקצבת ענייני תרבות שונים. תרבות תורנית ודתית אינם שונים מבחינה זו, ולא זו בלבד, אלא שהדבר נדרש גם מעצם תקצובם של מוסדות אקדמיים שאינם "מייצרים" כסף. כך ראוי, לכל הפחות, שיעשה גם עם עולם התורה.
ברם, כפי שכבר הקדמנו, מציאות זו נושאת בחובה סכנות רבות. לעתים מימון זה מהווה הצדקה לשיסוי ולעלבון כלפי המשרתים בקודש כשנטען כלפיהם שהם אוכלי חינם. לא פעם מביא מימון זה לידי גבהות לב מצד הנהנים ממנו. הם שוכחים כי הם משרתי ציבור. או אז לא רק שאינם חלק מהציבור אלא שהם אף לא פועלים לכיוונו.
בשל המתח הגדול שמתעורר כל אימת שסוגיה זו עולה על פני השטח, נמנעת לרוב האפשרות לקיים דיון ציבורי פתוח בנושא. מה שנגלה לנגד עינינו בפועל הוא מאבק פוליטי כוחני בנושא תקציבים, חקיקה ומוקדי כוח. ברם, עלינו לזכור כי ישנה אפשרות אחרת שבה יוסכמו העקרונות – כמו הלגיטימיות של תקצוב שרותי הדת ומוסדות לימוד התורה מחד, והציפייה כי הם יעניקו שרות לציבור מאידך. בדרך כלל, כשעקרונות היסוד מוסכמים הם לא הופכים למאבק פוליטי. אפשר בהחלט שהם ישמשו בסיס לדיון ציבורי הנעשה בעין טובה. ראוי שבדרך זו יוסכם גם גודל התקציב המופנה לעולם היהודי התורני. בצורה שכזאת לא נזדקק למערכת מתמדת של כוחנות פוליטית ומאבקים מכוערים בכדי לקיים את התורה בישראל.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
