ספרה החדש של גאולה כהן איננו ביוגרפיה קלאסית בשום מובן. לא תמצאו שם את תולדות חייה באופן מפורט וכרונולוגי. למעשה, מדובר ברשימות קצרות המתארות את חוויותיה מעשרות שנות פעילותה הציבורית והפוליטית.
מדובר במסמך אישי מרתק של אחת הדמויות המרשימות בציבוריות הישראלית; דמות שקולה עדיין נשמע פה ושם, כשהוא צלול ובטוח כשהיה. למרות השנים שחלפו גאולה כהן, כפי שהיא מעידה על עצמה בספר, ממשיכה להיאבק. היא החלה את דרכה כלוחמת בלח"י הנאבקת בשלטון הבריטי. היא עשתה זאת כעיתונאית שמוכנה להציף דברים ונושאים גם כשהממסד העדיף שלא ייכתבו. כפוליטיקאית היא נאבקה נגד הסכמי קימפ דיוויד, תחילה כחברת כנסת בליכוד ומאוחר יותר בתנועת "התחייה". כמו כן נאבקה למען העלתם של יהודי בריה"מ ואתיופיה, וכן בעד הקמתם והרחבתם של יישובי יש"ע.
מבחינה זו ספרה החדש של גאולה כהן מאפשר לקורא להתחקות מעט אחר מקורות תעצומות הנפש של האישה הזאת. כך למשל אחת הדמויות שהשפיעה על כהן, לא מעט, הייתה אמה – מרים. כשכהן נשפטה על ידי שופט בריטי לתשע שנות מאסר על חברותה בלח"י, אמה שנכחה באולם קמה על רגליה ופתחה בשירת ההמנון הלאומי כשהיא עומדת דום. אחרי שקוראים את תיאורה של האם הניצבת גאה מול השופט בריטי, ניתן להבין מהיכן שאבה בתה את הכוחות לברוח פעמיים מהכלא הבריטי, תוך שהיא מסכנת את חייה.
יחד עם זאת, הסיפורים הרבים בספר חושפים לא רק את הפן האישי של המחברת, אלא גם תחנות ואנקדוטות מחיי המדינה בכלל. כהן מביאה אזכורים רבים ממפגשיה עם מנהיגי המדינה לאורך השנים. מכתב מבן גוריון, פתק משמעון פרס, שיחת מזנון עם אריק שרון והתלחשות עם מנחם בגין. הספר כולו רצוף בגילויים קטנים ומעניינים שכאלה, החושפים זוויות חדשות על האנשים שניווטו את מדינת ישראל בשישים שנותיה.
דבר אחד חסר בספר, ואי אפשר להתעלם מחסרונו, והוא התייחסות יותר מעמיקה לבנה ח"כ צחי הנגבי ובעיקר לתפנית הפוליטית שחלה בו. כהן אמנם מזכירה את הנגבי ואת חלקו כמנהיג סטודנטים במאבק נגד פינוי ימית, אולם היא נמנעת לחלוטין מלהתייחס לדרך החדשה שבחר לו האיש בשנים האחרונות. באופן אישי ציפיתי שכהן תשתף את קוראיה בתחושותיה ומחשבותיה בנושא זה, ושתתייחס לעמדות המדיניות החדשות של בנה היחידי. החלטתה להדיר נושאים אלו מהספר מעלים את התחושה כי מדובר בהחלטה מכוונת שלא לקלקל את השורה, ואולי אף לשמור על שקט משפחתי.
בחלקו האחרון של הספר פורשת גאולה כהן את ה'אני מאמין' שלה, מבחינה אישית ופוליטית. מדובר באוסף היגדים קצרים המעידים על כושר ביטוי ויכולת ביטוי ספרותית גבוהה של המחברת, שבעברה התפרנסה מכתיבה.
היגד אחד מתוך אותו 'אני מאמין' לכד את עיני בימים אלו בשל האקטואליות שבו. כהן מספרת כי לאחר שהביעה את התנגדותה לעסקת ג'יבריל שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים תמורת שלושה חיילים, היא נשאלה על ידי העיתונאי דן מרגלית האם הייתה נוקטת בעמדה דומה גם אם בנה צחי היה בין החטופים. גאולה כהן השיבה תשובה אמיצה וכנה, שונה לגמרי מהתשובות הדיפלומטיות שהציבור רגיל לשמוע מפי פוליטיקאים כיום כשנדרשים לסוגיה כואבת זאת. כהן אמרה למרגלית: "כאם פרטית הייתי הופכת עולמות בכדי שבני יוחזר אליי בכל מחיר, אולם כאם בישראל הייתי גם מבקשת באותה נשימה מאלה שמחליטים על כך, שלא ישמעו לי ושיעשו מה שטוב בעיניהם לכלל האימהות בישראל".
באופן כללי הספר מותיר אצל הקורא תחושה עגומה מעט, על כך שדור הנפילים שלחם על הקמת המדינה והנהיג אותה במשך עשרות שנים הולך ומתמעט. ללא קשר לדרכה הפוליטית, קשה למצוא כיום דמויות מנהיגות בשיעור קומתה של גאולה כהן. הספר רק ממחיש את גודלו של הפער בין דור המנהיגים הנוכחי לדור המייסדים.
"אין לי כוח להיות עייפה", הוצאת ראובן מס, 192 עמודים
אלישיב רייכנר, חבר מערכת כתב העת "נקודה" ועיתונאי ב"מקור ראשון".
