"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה' י"ז). מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת שמגמתה בקשת האמת, וזו שאינה לשם שמים מגמתה היא "בקשת השררה ואהבת הניצוח" (ר' עובדיה ברטנורא).
בית שמאי ובית הלל נחלקו בנושאים רבים, חלקם נוגעים לאיסורים חמורים כמו דיני עריות, אזי קורה שלדעה אחת אדם הוא ממזר בעוד לפי הדעה השנייה הוא כשר לחלוטין. חלק מהמחלוקות נסובו סביב איסורים פשוטים בהרבה, אולם על כל פנים מדגישה הגמרא כי על אף המחלוקות "לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו" (יבמות י"ד:) בדומה לכך מצינו ברמ"א על שולחן-ערוך (יורה דעה) שספר על מחלוקת שהייתה לגבי חלק מסוים בבהמה האם הוא חלב (ואז הוא אסור באכילה) או שומן (ולכן מותר באכילה). בני ריינוס (קהילה מסוימת) הקלו בעניין והתירו את אותו חלק, לעומת שאר הקהילות שהחמירו, והנה למרות זאת לא אסרו את כליהם של בני ריינוס אפילו שמדובר באיסור כרת, וזאת מפני שנהגו על פי הוראת היתר הנהוגה אצלם.
המחלוקת היא דבר טבעי, שהרי מאז שהוריד הקב"ה את התורה לעולם ונתנה לבני אדם מקובלנו כי "לא בשמים היא", וכשם שפרצופיהן של בנ"א אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות. מסתבר שהיו ויהיו תמיד מחלוקות והרבה. אולם גם מעבר לכך, מחלוקת היא דרך לגלות את השלמות במציאות בבחינת "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ריבוי השלום בא מתוך המחלוקות, וככל שקיימות יותר דעות כך הצדדים השונים הקיימים במציאות מתגלים ובאים לידי ביטוי.
בחידושי הריטב"א (עירובין י"ג:) מופיע כך: "שאלו רבני צרפת היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלקים חיים בעוד זה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, וכששאלו להקב"ה על זה, אמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם". מכאן שהדעות השונות כבר קיימות בשמיים. חכמי ישראל רק מורידים אותם לארץ.
המחלוקת מעוררת לא מעט בעיות מבחינה מעשית. זו גם הסיבה בשלה היו בית הלל ובית שמאי מודיעים האחד לשני על מציאות בעייתית (כל אחד לפי שיטתו על מנת שברי הפלוגתא יפרשו ממנה. כך כנראה נהגו גם בני ריינוס כלפי מי שרצה לאכול את מה שהתירו), אולם לצד הצורך ליידע הייתה כל הזמן הפנמה כי ישנן דעות אחרות אותן יש לכבד. הצור לידע לצד הכבוד לשעה שמנגד אפשרו קיומה של מערכת שהבטיחה את אחדותו של העם. הדבר נדרש גם מתוקף איסור התורה:"לא תתגודדו" שאותו חז"ל דרשו בבחינת: "לא תעשו אגודות אגודות" (יבמות י"ד). אמנם מדובר במקור באיסור הקשור לעבודה זרה (שריטה על מת כמנהגם של הכנענים), אולם הדרשה מסמיכה את איסור המחלוקת גם ללאו זה, משמע גם המחלוקת שורשה הוא בעבודה זרה. קיימות צורות רבות של ע"ז, בעוד עבודת ה' היא אחת יחידה. כולנו עובדים א-ל אחד וקיבלנו תורה אחת. התנהגות שאינה ראויה במציאות של מחלוקת נוגעת באיסור החמור ביותר בתורה- עבודה זרה.
בזמננו, במיוחד אחרי שזכינו לקיבוץ גלויות גדול לארץ ישראל, רבו הדעות והמנהגים. בהעדר סמכות אחת המכריעה ומקובלת על הכל, הרי שכל קהילה נוהגת על פי פוסקיה. ריבוי דעות אלו יוצרת שוב קושי במציאות, ועל קושי זה אנו מבקשים בברכת השבת השופטים שבתפלת העמידה: "והסר ממנו יגון ואנחה".
למרות זאת, לאחרונה אנו עדים לפסילת דעות הלכתיות, וחמור מכך פסילת בעליהם. לא מצאנו במחלוקת שהיא לשם שמים תופעה כזו. בית הלל לא פסלו את דעת בית שמאי למרות שחלקו עליה, וכששאלו את בית הלל שאלה בהלכה תמיד הקדימו לדבריהם את דברי בית שמאי. לא מצאנו את שמאי פוסל את הלל אחרי שהאחרון הסכים לגייר נכרים ששמאי סירב לגיירם (שבת ל"א). פסילה היא "מחלוקת שאינה לשם שמים" שיש בה "בקשת שררה" ורצון להשתלט על הדעות האחרות. אלו מזכירים את עוון "שנאת החנם" שבעטיו חרב הבית השני, ששורשו בקורח ועדתו עליהם אנו קוראים השבת.
תופעה זו התגלתה במלוא כיעורה בפרשת מינוי הדיינים ולאחר מכן בנושא השמיטה ופסילת "היתר המכירה". אינני מדבר על כך שלא ברור לי כיצד ניתן לפסול את "היתר המכירה" מכל וכל כאילו אין לה על מה להסתמך כלל, אולם מה שכואב עוד יותר הוא השימוש בביטויים כמו "סטרא אחרא" או "יצר הרע" כלפי היתר מבוסס זה. בסוגיה זו אפילו נשמעה פסיקה כי האוכל מהיתר המכירה הרי שכליו דינם כאוכל בשר עוף בחלב שאסור מדרבנן (לעומת זאת הרב אויערבך התיר לתלמיד ישיבתו לאכול בבית הוריו מ"היתר המכירה" כיון שמדובר על מחלוקת באיסור דרבנן בעוד כבוד אב ואם הוא מצווה מן התורה). הגדישה את הסאה הפרשה האחרונה במסגרתה נפסלו גיורים שנעשו על ידי תלמידי חכמים. זו "בקשת שררה" של שיטה מחמירה על עולם ההלכה, ואנו נשאל ומה לגבי איסור חלול השם? ומה לגבי כבוד תלמידי חכמים שנרמס? ומה על אהבת הגר והאיסור להונות אותו?
בקשת השררה והבלעדיות על עולם ההלכה הוא בעיני החמור מכל. חשוב לזכור כי יש להפריד בין פסיקה ליחידים ואפילו לקהילות לבין פסיקה עבור עם ישראל היושב בארצו במדינתו. כל יחיד וקהילה זכאים ללכת לפי הפוסק שלהם, אולם לא ייתכן שקבוצה מסוימת תשתלט על הפסיקה הציבורית, במיוחד כשמדובר בפסיקה מחמירה. לכל ציבור ובכל ציבור נצרכים אנו להקל, בייחוד בדורנו כשחלק נכבד מן העם אינו מכפיף עצמו להלכה ולמרות זאת אנו מבקשים לשמור על ההלכה ככל שידינו משגת. החמרה כלפי ציבור כה גדול ורחב משמעותה הרס ההלכה, שהרי הציבור לא ינהג כך וסופה של ההלכה להישמט מידינו. כך נהגו תנאים, אמוראים, גאונים ראשונים ואחרונים במציאות של קושי ביישום הלכה בציבור, ובעניין זה כדאי לעיין בפסיקותיו של רבנו תם במיוחד בהלכות של התרחקות מגויים בתקופה שיהודי צרפת חיו ביניהם והיו סמוכים על שלחנם.
אולם עוד יותר מכך מבחינה פנימית- רוחנית פסילה של דעות במשמעותה העמוקה היא החזרת התורה לשמים, שהרי מי שמאמין שתורה נתנה בסיני ו"לא בשמים היא", על כרחו מאמין גם בריבוי הדעות ואף שמח בהם.
התכלית לה כולנו מצפים היא הקמת של מערכת שיהיה לה גם את הסמכות, היכולת, הרשות והכוח להכריע, שהרי "אלו ואלו דברים אלקים חיים והלכה כבית הלל". מכאן שיש לנו לקוות כי גם המציאות הקשה הנגלית לעינינו כיום תוביל בעתיד לחיבור גדול ושלם, כפי שחוזה רבנו, רואה האורות הגדול:
"כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה…והאחדות ….באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא".(הראי"ה קוק, אורות הקודש א' ט"ו).
המתבונן בצורה עמוקה במציאות רואה איך כל המחלוקות יובילו לחיבור הגדול שיכיל בתוכו רב גוניות עצומה. בינתיים עלינו להימנע מ"בקשת השררה ואהבת הניצוח" ואף לפתח את הדעות השונות. בכך ניתן לפוסקים ההולכים בשיטת בית הלל להנהיג את הציבור על מנת שההלכה תמשיך להתקיים ובעתיד תוטמע בתוך האומה ברבדיה הכלליים והפרטיים.
הרב בניהו ברונר הוא נשיא ישיבת ההסדר בצפת וראש מיזם הנישואין של ארגון רבני 'צהר'
