מרבים מאתנו מציירים את תהליך החינוך כאקט דידקטי של הקנית כללים, גבולות ותכנים. בפועל חינוך הוא תהליך מתמשך המתחיל מרגע הולדתו של אדם ונמשך לאורך כל ימי חייו. עיצוב דמותו של האדם הוא תהליך המושפע ממגוון כוחות, נתונים ואלמנטים שבסופו של דבר יקבעו כיצד הוא יתפתח.
יחד עם זאת, להורים יכולת השפעה רבה ואף מכריעה על התפתחותו הנפשית והרוחנית של הילד. במהלך הפניות הבאות נעסוק בתהליכים חינוכיים הקשורים בהתפתחותו של האדם. מדובר בכלים שיכולים לסייע להורים בהתנהלות נכונה מול ילדיהם, ובמקביל פותחים צהר להבנה מהיכן נובעים ההתנהגויות, החסרים והכשלים אותם אנו חשים בחיינו כמבוגרים.
הורים אינם מחנכים אלא אם כן הם מהווים בעצמם דוגמא אישית- החינוך מתחיל תמיד בהורים עצמם ובדוגמא שהם מייצגים לילדיהם. באופן מוטעה, אנו נוטים לחשוב כי המסרים המכוונים שאנו מעבירים לילדנו הם אלו המחנכים אותם. בפועל ישנו כל הזמן תהליך חינוכי רציף בין הורים לילדיהם המתקיים באמצעות מסרים תת-הכרתיים. הילד צופה בהורים כל הזמן, ודרכם הוא לומד על החיים. חינוך הוא לא מה שאנחנו מלמדים אלא מה שאנחנו משדרים; לא מה שאנו אומרים אלא מה שאנחנו עושים בפועל. מכאן שכל תהליך חינוכי שיש בו פער בין התוכן להתנהגות בפועל, נדון לכישלון. אי אפשר "למכור" לילד זיוף, וככל שהפער בין החינוך החיצוני לבין מה שקורה במציאות גדול יותר, כך הילד יחוש יותר מרומה. הורה לא יכול לדרוש מן הילד דברים שהוא לא דורש מעצמו. אם אנחנו מבקשים מהילד לא לצעוק, אבל צועקים עליו בעצמנו, הוא חש מיד בצביעות ובמסר הכפול. ריטואל שכזה גורם לנזק עצום משום שהוא הופך את החינוך של ההורים לבדיחה ומציג אותו ככלי ריק.
מאידך, כאשר הורה עמל ועושה עבודה חינוכית בעצמו על עצמו, הילד יהיה הראשון שיקלוט ויבחין בכך. המסר נקלט אצלו באופן אוטומטי, וזאת מבלי שההורה נדרש לחנך או להטיף לכך. מכאן שעיקר החינוך הוא בהתנהלות היומיומית ולא ב"שעות חינוך" מוכוונות. החינוך הטוב ביותר טמון בדרך שבה ההורים מדברים אחד לשני, בהתנהגות שלהם בבית ובחוץ, באווירה בבית, בסדר היום ובעוד תחומים רבים.
לאהוב את הילד גם כשכועסים עליו- חום ואהבה הם שני המרכיבים הבסיסיים המאפשרים לילד התפתחות נכונה וטובה. אהבה ללא תנאי יוצרת אצל הילד ביטחון וידיעה כי יש לו מקום אצל ההורים בכל מקרה ובכל מצב. האהבה המוחלטת העומדת מעל הכל, נוטעת בילד את הידיעה כי אהוב ללא שום קשר למעשיו. רובנו לא מצליחים מבחינה רגשית לעשות את ההבדלה בין הילד ובין מעשיו. ביקורת יכולה להיות מופנית כלפי המעשה, אבל אסור שתופנה כלפי הילד. (בשאלה כיצד מביעים ביקורת שכזאת נעסוק בעתיד). כאשר האהבה ניתנת על תנאי היא יוצרת אצל הילד מתח תמידי ותחושה של חוסר ביטחון. תחושה זו עתידה ללוות אותו במהלך חייו, כשאף פעם הוא לא ידע האם יקבלו אותו, האם יכירו בערכו והאם יאהבו אותו. ילד שכזה עלול לחיות את חייו תוך השוואה מתמדת לאחרים ולסביבה, מבלי למצוא בעצמו ובתוכו את הערך העצמי.
ההפרדה בין המעשה לילד נדרשת תמיד ובמיוחד במקרים בהם אנו חשים שהילד חצה כל גבול אפשרי. במקרי הקיצון קל מאוד להגיע מביקורת על המעשה לתחושות של שנאה ממש, ואחרי הכל מדובר בילד שלנו והוא צריך את האישור לכך במיוחד ברגעי משבר שכאלה. ניתוק יחסים, לשחק "ברוגז" או להשפיל הם מבחינת הילד אהבה על תנאי. חשוב להתייחס למעשה השלילי אבל לא פחות מכך להדגיש את האהבה לילד. אנחנו מציבים גבולות, אולם בה בעת מכבדים את הילד ונותנים לו מקום.
בפעם הבאה נעסוק בגבולות ובתפקידם בבניית האישיות אצל ילדים.
עליזה בן דוד היא המנהלת והמקימה של מרכז "מרכבה"- מרכז למודעות והתפתחות אישית עצמית. להתייעצות ושאלות בנושאי מודעות עצמית והתפתחות ניתן לפנות בדוא"ל: mahut.aliza@gmail.com
