.אחד המאפיינים הבולטים והמיוחדים ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל הוא הרגע שבו נשבר השקט וקולה האדיר של הצפירה מנסר את חלל האוויר. רגע אחד הכל מתנהל לו כסדרו. בשנייה הבאה הכל קופא במקומו. נעצר. עומד מלכת.
מעולם לא הטרחתי עצמי ובדקתי כיצד מתנהלות מדינות ולאומים אחרים בימי הזכרון שלהם. אם להודות על האמת הנושא לא עניין אותי עד כדי-כך. מצד שני תמהתי לא פעם על אלו שאסרו את העמידה בשעת הצפירה תחת הטענה כי מדובר באיסור הליכה בחוקות הגויים, אולם כשהם מתבקשים להבהיר ולהוכיח את דבריהם הם לא יודעים לנקוב בשמם של אותם גויים הנוהגים כן. זאת ועוד: גם אם תימצא אומה או אומות המכבדות את עצמן ואת זיכרון בניהם ובנותיהן בצורה שכזאת, לא ממש ברור מה רע בכך שהרי כבר אמרו חכמים "חכמה בגויים תאמין", והרי לפנינו מנהג שהוא ראוי, הגיוני, חכם ומכובד. מדוע, אם כן, נמנע עצמנו מלאמצו?
והצפירה היא אכן רעיון חכם ומכובד מאין כמוהו; אפילו גאוני. כבר בזמן המקרא השתמשו ברעיון שכזה כשרצו לכנס את העם במדבר למלחמה, ליציאה למסע או לחנייה של איסוף כוחות, כמתואר בפרוטרוט בספר במדבר שהוא כידוע אוטנטי ונטול כל חשד להעתקה מהגויים. הצורך ליצור רגע שבו כל העם לגווניו ומפלגותיו, מתרכז בנקודה משותפת בלי תנאים, מילים ונאומים מפליגים, היה קיים עוד הרבה לפני תקומתה של המדינה וכינונה של הצפירה בת זמננו. גם המציאות בשטח מוכיחה שמה שצפירה אחת יכולה לעשות, לא יעשו אלף שירים עצובים ומדכאים ונאומים מלאי פאתוס ורגש. הצפירה פוטרת אותנו לרגע קט מחשבונות ה"אבל" וה"למה", ומעניקה לנו הזדמנות מיוחדת לחשוב על כל המשותף שבשבילו אנחנו כאן ולמענו אנו משלמים מחיר כל-כך כבד. היכולת להעניק כבוד בסיסי לכל מי שחלם ולחם בצורה אחידה ושווה לכל נפש היא אכן גאונית. כזו היא בשבילי הצפירה.
לא פעם אני מוצא עצמי משתדל להימצא בשעת הצפירה דווקא בטבורה של עיר, בצומת פקוקה או כביש בינעירוני. התמונה המפליאה שבה הכל נעצר בבת אחת כשרבבות נהגים והולכי רגל נחלצים ממכוניות וממחשבות ונעמדים כולם יחד, מותירה אותי מתפעל ומשתומם כל פעם מחדש. אנשים שרק רגע לפני כן הסתגרו במכוניות פאר ממוזגות או נשאו סלים כבדים של קניות אחרונות כשהם נוטפי זיעה, עומדים יחד בדומייה מקשיבים לצפירה שמעירה את הקול הפנימי. הם מתייחדים עם עצמם ומשפילים מבט. חלקם דומעים, אולם בעיקר אנו שותקים. שתיקה זאת אין זעקה קולנית ממנה. אין אמירה שיכולה לבטא יותר ממה ששתיקה זו מצליחה לומר, וכך הצפירה והשתיקה זועקות מקצה הארץ ועד קצה את הבקשה לקצת שקט בארץ שסועה, מוכת אלימות פיזית ומילולית. ארץ שלה אויבים מחוץ ומבית, והיא משוועת להנמכת הטון הצעקני המלווה אותה בכל ימות השנה. זוהי תחינה להנמכת הדציבלים כך שאפשר יהיה לחיות כאן יחד. זוהי תפילה לקצת יותר אחווה, חמלה והבנה בין אנשים שונים שבניהם נדרשו לשלם מחיר כבד על הזכות לחיות כאן. הצפירה תובעת ממנהיגנו אחריות ורגישות לכאבו של מי ששותף במאבק על קיומה של מדינה יהודית כאן בארץ, ובעיקר היא מחיילת לעוד רגעים קסומים של אחדות דביקה שכזאת- ממש כמו זו המתגלית בשעת הצפירה.
הרב דוד סתיו הוא חבר הנהלת ארגון רבני 'צהר', רב העיר שהם וראש ישיבת ההסדר בפ"ת
